תודה על המילים הטובות, באבוש
וכן, נכון, אני יכולה לטלפן לאחותי, כפרה עליה, למרות שאחרי שהיא ראתה את שרידי הכוויות שלי אתמול אני בטוחה שהיא תפחד לדבר אתי. וחוץ מזה היא תמיד מדברת כל כך הרבה על עצמה ועל המחלות שלה, שאין לי מקום. וחוץ מזה זה לא שהיא תבוא חלילה לעזור לי. גם לא באה כשהייתי אחרי הניתוחים וגם לא באה עם בעלה לתלות לי וילון שהחתולה הפילה. מה שכן - היא באה לפה תוך חצי שעה כשאמרתי לה שאני מוסרת כמה חפצים של אימא לקראת השיפוץ. יומיים בזה אחר זה היא באה עם בעלה כדי לקחת. פתאום היה זמן, פתאום היה מרץ וחשק ומוטיווציה.
התחלתי לכתוב פה על הקשר שלי עם אחותי ופתאום הבנתי שלא מתאים לי לדבר על זה כרגע כאן, אז נעזוב את זה. כן, אני אוהבת אותה, כן, אני שמחה שאנחנו בקשר, אבל לא, היא לא פונקציה של תמיכה בשבילי (נהפוך הוא, אם כבר - אני בשבילה) וזהו. היא לא מקור לבקשת עזרה. אני תמיד חושבת כמה פעמים לפני שאני מבקשת ממנה משהו, ואם המשהו הזה כרוך בליווי רפואי הוא תמיד בהרבה רעש וצלצולים ובכך שגם שלחתי אותה הביתה פעם אחת מרוב שקיטרה לי. אז להעביר איתה דאחקות בטלפון זה סבבה לפעמים, כשמצב הרוח קליל, אבל כשהוא לא - היא לא האדם הנכון. רק תחשבי על זה שכל שיחה בינינו מופרעת ע"י בעלה והילדה (24) שצורחים ותובעים את תשומת הלב שלה כאילו הם ילדים בני 3, והיא משתפת איתם פעולה, כך היה תמיד. זה מעצבן ברמות. ועם זאת, היא בערך הבן אדם היחיד שאני מדברת איתו בטלפון. היא קלילה, ואני אוהבת את זה.
