יפה
השירים שהדגמת הם היוצאי דופן באלבום. 'יש לנו את כל הזמן' שיר לא רע בכלל, ואני גם מאד אוהב את 'הכל אנשים', אבל הדוגמאות האחרות שנתת שונות. ב'בבית' יש דווקא רעיונות מוזיקליים נחמדים ואפילו כמה מעברים הרמוניים מעט פחות סטנדרטיים, אבל העיבוד כשלעצמו (עד קטע המיתרים הנחמד לפני הסוף) ממש ריקני, ותפקיד התופים המגעיל (סלחי לי על הביטוי, לא מצאתי תיאור אחר למה שהמתופץ מנגן שם) והמשעמם הזה בטח לא מצדיק את הווליום המוגזם של התופים בבלאנס ואת הסאונד המזעזע של תוף הסנייר. וכמובן שוב, הקטע הזה היה נשמע טוב יותר אם בנאי היה טורח לעשות עוד כמה טייקים ולתקן את הזיופים הנוראיים שיש בטייק השירה כאן השיר היה נשמע אזין יותר (אם כי תפקיד התופים כאן, כאמור, מאד מרתיע בלי קשר). אין בזיופים שום דבר אותנטי בכלל. אני לא מציע, כמובן, שבנאי ישיר באופן טכני וקר ויתמקד רק בדיוק, אבל אפשר להעביר טייק שירה מלא הבעה גם ללא זיופים (ויעיד כאן פרדי מרקורי, למשל). בשבילי, זיוף בשירה, במיוחד אצל זמר טוב כמו אביתר בנאי, זורק אותי לחלוטין מהשיר, ומונע ממני להתחבר אליו - זה מכשול טכני שאסור בתכלית האיסור שיקרה באלבום מוזיקלי, במיוחד כשהיום כבר אפשר לתקן את הזיופים האלו בעזרת מחשבים. גם 'הרמח"ל' קטע נחמד בסה"כ, אבל הוא מבוצע בצורה ממש נוראית (מבחינת השירה של בנאי) עד כדי כך שהרעיון המוזיקלי פשוט לא עובר. שוב, אני לא מבקש מבנאי לשיר בצורה אחרת, בסה"כ להקליט שירה ללא זיופים, כפי שמקובל אצל כל מוזיקאי בעולם. אני גם ממש לא מסכים שהאלבום הזה יותר שלם מהאלבומים הקודמים. נכון, האלבום הראשון יחסית פחות שלם, בגלל שירים כמו 'מתי נתנשק', שנשמעים מאד מנותקים, אבל האלבום השני הוא פשוט יצירת מופת של שלמות בסאונד, בביצוע, בלחנים ובהגשה, ובטח שאין בו קטעים בוסריים וחסרי מעוף שזורקים אותך החוצה ממנו כמו 'את שקט' למשל. ההרגשה שלי מהאלבום היא לא שבנאי מאושר, אלא שהוא לא מתאמץ. אני ממליץ לך להקשיב לאלבום שהזכרתי קודם - Songs in the key of life של סטיבי וונדר, בשביל להבין את היופי המדהים של אמן מאושר שעושה הכל כדי להראות את זה. אביתר בנאי בעיקר נשמע (ברוב השירים, לא בכולם) כמו אדם שמשועמם מעצמו, מפחד למצוא דרך חדשה, ומעדיף להסתמך ברוב המקרים על נוסחאות שכבר עבדו לו בעבר בלחן, בהרמוניה, בהגשה ובטקסט. שם טוב לוי אמר לי פעם שלדעתו הדבר הכי חשוב באומנות הוא הדיוק - להעביר בצורה הכי נכונה את מה שהוא מרגיש או מדמיין, ולהסתמך כמה שפחות על 'בערך' ועל אקראיות. מה שבעצם הכי מפריע לי באלבום זאת ההרגשה הזאת, שבנאי לא באמת בחר את הצלילים 'הנכונים' שיעבירו הכי טוב את האסוסיאציות והמחשבות שלו, והסתפק בצירוף של 'בערך'ים כדי ליצור מכלול סביר. זה ממש עצוב לי כשאני מקשיב לקטע כמו 'אקדח', בו כל צליל וכל ניואנס בביצוע נבחר במדויק כדי לשרת את האווירה הנכונה בשיר, וגם כשאני שומע או מנגן את השיר בפעם המליון אני לא מוצא בו אף צליל מיותר או חסר משמעות, או כזה שסתם נבחר כי הוא נשמע בסדר, וזה היופי האמיתי. זאת,אגב, גם ההרגשה שקיבלתי בהופעות של בנאי שראיתי ושמעתי בשנים האחרונות, שבכולן הרגשתי שהוא פשוט לא טרח להתאמן, לעשות חזרות ולהכין משהו שבאמת יעביר את הרעיונות שלו בצורה אמיתית אל הבמה כפי שהם עברו באלבומים הקודמים שלו.
אבל בקטנה עוד שבוע הוא בבאר-שבע 
