יש כמה שיטות...
יש את שיטת גרישפן שעובדים איתה באוניברסיטת בר-אילן במרכז בייקר. שנקראת גם "FLOOR TIME". יש גם תרפיסטיות שמשלבות משחק בשיטות אחרות (לדוגמא: טיפול בתנועה+משחק). בכל מקרה לדעתי (ואני לא מומחית) הכוונה שהילד משחק (לבד או עם המטפל) במשחק סימבולי או דימיוני (עם בובות, מכוניות ושאר אביזרים) ותוך כדי זה עולים כל מני נושאים מעולמו. לדוגמא: הילד לוקח בובה ומרביץ בעזרתה לבובה אחרת וכועס עליה כי היא לא מקשיבה לו (דוגמא די שקופה...). אפשר לעשות מספר דברים: 1. לנסות לפתח את רמת המשחק של הילד (לגרום לו יותר לדבר, להביע רגשות, להעלות תכנים מגוונים, לסגור מעגל ולא לקפוץ מנושא לנושא וכו´) כשהמטרה כאן היא גם לימודית וגם העלאת יכולות חברתיות - איך לשחק. ילדים עם פידידי לא תמיד יודעים איך לשחק. ככל שרמת המשחק יותר גבוהה, המשחק נמשך יותר זמן, הוא משתף גם את המטפל ונותן לו להוביל - זה מראה על התקדמות 2. לנסות ולהגיע לתכנים רגשיים לצורך טיפול ריגשי. אני חושבת שגם פסיכולוגים המטפלים בילדים משתמשים בשיטה הזו.
יש את שיטת גרישפן שעובדים איתה באוניברסיטת בר-אילן במרכז בייקר. שנקראת גם "FLOOR TIME". יש גם תרפיסטיות שמשלבות משחק בשיטות אחרות (לדוגמא: טיפול בתנועה+משחק). בכל מקרה לדעתי (ואני לא מומחית) הכוונה שהילד משחק (לבד או עם המטפל) במשחק סימבולי או דימיוני (עם בובות, מכוניות ושאר אביזרים) ותוך כדי זה עולים כל מני נושאים מעולמו. לדוגמא: הילד לוקח בובה ומרביץ בעזרתה לבובה אחרת וכועס עליה כי היא לא מקשיבה לו (דוגמא די שקופה...). אפשר לעשות מספר דברים: 1. לנסות לפתח את רמת המשחק של הילד (לגרום לו יותר לדבר, להביע רגשות, להעלות תכנים מגוונים, לסגור מעגל ולא לקפוץ מנושא לנושא וכו´) כשהמטרה כאן היא גם לימודית וגם העלאת יכולות חברתיות - איך לשחק. ילדים עם פידידי לא תמיד יודעים איך לשחק. ככל שרמת המשחק יותר גבוהה, המשחק נמשך יותר זמן, הוא משתף גם את המטפל ונותן לו להוביל - זה מראה על התקדמות 2. לנסות ולהגיע לתכנים רגשיים לצורך טיפול ריגשי. אני חושבת שגם פסיכולוגים המטפלים בילדים משתמשים בשיטה הזו.
