לי נשמע בבירור שאת עדיין מאשימה את
עצמך בחוסר היכולת ללדת לידה וגינלית או לידה טבעית בפעם הקודמת...וזה העניין המרכזי כאן שאת צריכה לדעתי ללבן עם עצמך. זה נושא שכבר עלה כמה וכמה פעמים בהודעות שלך. ואני לא זוכרת מספיק את התנהלות העניינים שהביאה בפעם הקודמת לצורך בניתוח דחוף, רק שהעוברית היתה במצוקה ושזו היתה ההחלטה הטובה ביותר לאור הנסיבות. השאלה היותר חשובה היא למה את בעצם ממשיכה "להלקות" את עצמך ולהתייסר סביב העניין הזה: שאת לא תיפקדת כמו שהיית צריכה, ואפילו רמזת שלדעתך בגלל אכילה מופרזת שלך העוברית הגיעה למשקל גבוה. היות ואני עברתי כבר 3 קיסריים כשבכל המקרים הצורך בניתוח נבע מהערכת סיכונים שהצביעה בבירור על סיכון גדול לעובר, אני מעדיפה דווקא, כמו שכבר כתבתי בעבר, לטפוח לעצמי על השכם בעניין הזה, וגם לרמת הרפואה שמאפשרת כיום מניעת או הקטנת סיכונים. אני מעדיפה לחשוב, שככל שהדבר היה תלוי בי - עשיתי את הצעד המתבקש בהסכמתי ללכת עם ההמלצות שקיבלתי. מאות תביעות מוגשות לבתי משפט מידי שנה בגין נזקים שנגרמו בלידות שהסתבכו, כאשר הטענה החוזרת היא שהיה על הרופאים לנתח מיד עם הסימנים הראשונים של מצוקה, או של קושי משמעותי ביילוד. והנזקים עלולים להיות מחרידים. אני כאמור מעדיפה לחשוב על הצד החיובי של הדברים, ושמחה ש"הלכתי על הצד הבטוח". תמיד יימצאו נשמות טובות, גם בקרב הצוות הרפואי, שלאחר מעשה יגידו (כן -גם אצלי עם עובר ששקל 4.250 ק"ג) - שנלחצת סתם, ושלא תיפקדת כמו שהיית צריכה, ואם רק היית עושה כך כך, היה ניתן להימנע מניתוח. תאמיני או לא, רופא מכובד, מנהל יחידה, בבי"ח מכובד מאוד אמר לי לקראת הלידה, שעליתי יותר מידי במשקל ושבגלל זה התינוק הגיע למימדים כאלה (העמסת הסוכר הארוכה יצאה תקינה - לא היתה לי סוכרת). וכמה עליתי? 14 ק"ג... כאשר אמרתי לו שחברות שלי עלו הרבה יותר, והתינוקות שלהם לא הגיעו למימדים כאלה, הוא אמר לי שבחורות שמתחילות את ההריון במשקל כמו שלי לא צריכות לעלות כ"כ הרבה. אמרתי לו, סליחה, 64 ק"ג לגובה שלי (1.77) זה הרבה? אני יותר גבוהה מהרופא הזה! ואז הוא מילמל שבכל זאת הוא היה נותן לי דיאטה דלת פחמימות וסוכרים על מנת שהתינוק לא יעלה כ"כ הרבה במשקל ומשהו על הנשים היפניות שעולות רק 6 ק"ג בהריון... אותו רופא פגש אותי כשהגעתי עם צירים ופתיחה לביה"ח, ובכל זאת התעקש לתת לי זירוז. קיבלתי את דעתו. למזלי רופא אחר שמע מבעד לפרגוד את השיחה ולאחר שהראשון יצא התפרץ לחדר ואמר לי שהרופא הראשון ממש פושע ושהוא הולך להביא עכשיו את הפרופסור מנהל המחלקה שישכנע אותי שאני חייבת להסכים לניתוח. הגיע הפרופסור ושיכנע אותי לעבור ניתוח. למחרת הניתוח, הגיע הרופא הראשון למחלקת יולדות ואמר לי שהלך למחלקת ילודים לראות את התינוק, ומדד(!!!) את קוטר הראש והכתפיים שלו והגיע למסקנה שבכל זאת הייתי צריכה ללדת אותו ללא פגע! ובכל זאת, לאחר מכן גם לי היו חלומות על לידה טבעית, ובהריון הבא שוב תליתי תקוות שאולי הפעם יילך, אבל המשקל הפעם היה עוד יותר גבוה. שוב הגעתי עם צירים, שוב היו נשמות טובות שאמרו לי שהייתי צריכה לנסות ללדת בלידה וגינלית, למרות שנולד ילד במשקל 4455. היתה רופאה צעירה, שאמרה לי -אז מה, גם את בחורה גדולה! חבל שהסכמת לניתוח! אחרי הניתוח השני, עבר לי מהחלום. השאלה העיקרית לדעתי היא למה זה כל כך חשוב לך? אין לי ספק שלידה וגינלית זו חוויה מעצימה. הלוואי והייתי עוברת אותה. אבל עצם ההריון ועצם הלידה - גם אם בניתוח! הן חוויות מעצימות בצורה מדהימה. אז לא קיבלתי את 100% החוויה אלא רק 99% ממנה. אז מה? לדעתי ההשלמה עם עצמך, עם איך שפעלת וההחלטות שקיבלת, תביא עימה הפחתה ניכרת של החרדות. הגישה, מנסיוני, היא שלקראת הלידה ניתן יהיה לקבל החלטה - בהתאם להערכת המשקל ולתנאים ללידה וגינלית, ואני כשהייתי במקום בו את נמצאת, פשוט ניסיתי לזרום עם הדברים ולקבל כל אפשרות, כאשר אני יודעת מראש שיש סיכוי לא מבוטל שגם הפעם זה יסתיים בקיסרי. בסופו של דבר גם הלידה השניה הסתיימה בניתוח, לאחר שהתברר שהערכת המשקל מאוד גבוהה ושהתנאים ללידה גרועים מאוד. ופשוט קיבלתי את זה. לא ככשלון אישי, ואני יודעת על בשרי עד כמה צורבים הם הסיפורים על לידות של אחרות, במיוחד מהירות, אבל מה לעשות, כמו שיש הרבה דברים שלאחרות יש ולי אין, ובוודאי גם להיפך, צריך לקבל גם את העניין הזה כעובדה שלא תלויה בי.
