"פיגוע"
הייתי במטבח כששמעתי את האמבולנס הראשון. הסירנה היתה חדה וברורה. לא יחסתי לכך חשיבות, רק הרמתי את מבטי אל החלון בתקווה לראות משהו וכשראיתי אותו חולף במהירות שבתי לעיסוקי. לא עברו כמה דקות ושמעתי שוב סירנת אמבולנס. הפעם כבר התחלתי לחשוד שארע משהו ואז הגיע השלישי והרביעי ומיד אחריו ניידת משטרה ועוד אחת ואז ידעתי. פיגוע. הסכין נשמטה מידי והבהלה תפסה את פני, רצתי לסלון פתחתי רדיו וטלווזיה אבל לא אמרו כלום. הלב שלי אמר שקרה משהו. בית החולים ממש סמוך, וכשקורה משהו מיד שומעים אמבולנסים וניידות משטרה, ידעתי שמשהו לא טוב קרה. החלפתי ערוצי טלווזיה במהירות אך לא דיווחו על כלום. גם ברדיו החלפתי תחנות אך לא אמרו כלום. משהו לא נתן לי לקום מהספה והשאיר אותי לחכות. זה לא אחר לבוא. בערוץ הראשון הפסיקו תוכנית ילדים והודיעו בדיווח מיוחד שהתפוצצה מסעדה ליד הקניון. ידעתי. הדם החל אוזל מגופי. היא רק קפצה לקנות שוקולד. היא רצתה שנעשה פונדו שוקולד. בהתחלה ניסיתי להתנגד, אמרתי לה שכבר מזמן רצינו להתחיל דיאטה ואולי עכשיו זה הזמן. אבל היא כל-כך אוהבת שוקולד והיא הבטיחה שזאת תהיה הפעם האחרונה לפני הדיאטה. הסכמתי. בינתיים התחלתי לחתוך את הפירות. בדרך-כלל זה לוקח לה עשר דקות לקפוץ לסופר בקניון והיא חוזרת. עכשיו פיגוע ואני לא מצליחה לתפוס אותה. כל הקווים קרסו ולא ניתן להתקשר לסלולרי. אני אשתגע הודיתי בפני עצמי. מה יהיה אם. לא יהיה. אין דבר כזה. פסקתי כל מחשבה שלילית שעמדה לי בראש. התחברתי לטלוויזיה כמו אינפוזיה מנסה לראות בתמונות הראשונות שהגיעו ממקום הארוע האם אני מזהה משהו מהבליל המוזר של אנשים, חלקי מקום, חצאי אמיתות. זיהיתי את המקום שהיה, לא פעם כשלא התחשק להתחיל לבשל ישבנו שם. תמיד אמרנו החיים הקלים, החיים הטובים. ועכשיו בקושי נשאר משהו מהמקום. הרבה שוטרים, סקרנים, פצועים, עיתונאים, אבל איפה היא. דמעות החלו להיווצר בקצוות עייני, ישבתי חסרת מנוחה על הספה, מנסה לשוא להשיג אותה בסלולרי שלה, אך אין תשובה. מנסה להתקשר למספרי החרום שנתנו בטלוויזיה, אבל הקו תפוס. בינתיים מדווחים שכנראה היתה זו מחבלת מתאבדת. כולנו נשים אני חושבת לעצמי, ולכל אחת מאיתנו החיים זימנו גורל אחר. איפה את? אני משתגעת מדאגה. אין בוקר שאני לא מעירה אותך לפני לכתי לעבודה, מנשקת אותך ואומרת לך שאני אוהבת אותך. אין לילה שאת לא מעירה אותי כשאת שבה מהעבודה, מנשקת אותי ואומרת לי שאת אוהבת אותי. אני נזכרת בחיוך שלך ובוכה, לא מאמינה שאין לי מושג איפה את ומה קורה איתך שבסך-הכל רצית פונדו שוקולד. עברה כבר חצי שעה ואת איננה. אני לא רוצה לחשוב על הרע אבל זה בלתי נמנע. החלטתי לנסוע לקניון לחפש אותך. לא ראיתי אפשרות אחרת, בוודאי לא בהייה במראות הקשים בטלווזיה. פתחתי את הדלת והנה את עם שקית ובה חבילות השוקולד ודמעות בעיניים. חיבקתי אותך. כל-כך דאגתי אמרתי לך ואת רק בכית ובכית. היה פיגוע.
הייתי במטבח כששמעתי את האמבולנס הראשון. הסירנה היתה חדה וברורה. לא יחסתי לכך חשיבות, רק הרמתי את מבטי אל החלון בתקווה לראות משהו וכשראיתי אותו חולף במהירות שבתי לעיסוקי. לא עברו כמה דקות ושמעתי שוב סירנת אמבולנס. הפעם כבר התחלתי לחשוד שארע משהו ואז הגיע השלישי והרביעי ומיד אחריו ניידת משטרה ועוד אחת ואז ידעתי. פיגוע. הסכין נשמטה מידי והבהלה תפסה את פני, רצתי לסלון פתחתי רדיו וטלווזיה אבל לא אמרו כלום. הלב שלי אמר שקרה משהו. בית החולים ממש סמוך, וכשקורה משהו מיד שומעים אמבולנסים וניידות משטרה, ידעתי שמשהו לא טוב קרה. החלפתי ערוצי טלווזיה במהירות אך לא דיווחו על כלום. גם ברדיו החלפתי תחנות אך לא אמרו כלום. משהו לא נתן לי לקום מהספה והשאיר אותי לחכות. זה לא אחר לבוא. בערוץ הראשון הפסיקו תוכנית ילדים והודיעו בדיווח מיוחד שהתפוצצה מסעדה ליד הקניון. ידעתי. הדם החל אוזל מגופי. היא רק קפצה לקנות שוקולד. היא רצתה שנעשה פונדו שוקולד. בהתחלה ניסיתי להתנגד, אמרתי לה שכבר מזמן רצינו להתחיל דיאטה ואולי עכשיו זה הזמן. אבל היא כל-כך אוהבת שוקולד והיא הבטיחה שזאת תהיה הפעם האחרונה לפני הדיאטה. הסכמתי. בינתיים התחלתי לחתוך את הפירות. בדרך-כלל זה לוקח לה עשר דקות לקפוץ לסופר בקניון והיא חוזרת. עכשיו פיגוע ואני לא מצליחה לתפוס אותה. כל הקווים קרסו ולא ניתן להתקשר לסלולרי. אני אשתגע הודיתי בפני עצמי. מה יהיה אם. לא יהיה. אין דבר כזה. פסקתי כל מחשבה שלילית שעמדה לי בראש. התחברתי לטלוויזיה כמו אינפוזיה מנסה לראות בתמונות הראשונות שהגיעו ממקום הארוע האם אני מזהה משהו מהבליל המוזר של אנשים, חלקי מקום, חצאי אמיתות. זיהיתי את המקום שהיה, לא פעם כשלא התחשק להתחיל לבשל ישבנו שם. תמיד אמרנו החיים הקלים, החיים הטובים. ועכשיו בקושי נשאר משהו מהמקום. הרבה שוטרים, סקרנים, פצועים, עיתונאים, אבל איפה היא. דמעות החלו להיווצר בקצוות עייני, ישבתי חסרת מנוחה על הספה, מנסה לשוא להשיג אותה בסלולרי שלה, אך אין תשובה. מנסה להתקשר למספרי החרום שנתנו בטלוויזיה, אבל הקו תפוס. בינתיים מדווחים שכנראה היתה זו מחבלת מתאבדת. כולנו נשים אני חושבת לעצמי, ולכל אחת מאיתנו החיים זימנו גורל אחר. איפה את? אני משתגעת מדאגה. אין בוקר שאני לא מעירה אותך לפני לכתי לעבודה, מנשקת אותך ואומרת לך שאני אוהבת אותך. אין לילה שאת לא מעירה אותי כשאת שבה מהעבודה, מנשקת אותי ואומרת לי שאת אוהבת אותי. אני נזכרת בחיוך שלך ובוכה, לא מאמינה שאין לי מושג איפה את ומה קורה איתך שבסך-הכל רצית פונדו שוקולד. עברה כבר חצי שעה ואת איננה. אני לא רוצה לחשוב על הרע אבל זה בלתי נמנע. החלטתי לנסוע לקניון לחפש אותך. לא ראיתי אפשרות אחרת, בוודאי לא בהייה במראות הקשים בטלווזיה. פתחתי את הדלת והנה את עם שקית ובה חבילות השוקולד ודמעות בעיניים. חיבקתי אותך. כל-כך דאגתי אמרתי לך ואת רק בכית ובכית. היה פיגוע.