כן, בכיף!
הסיפור שסיפרתי לפני משהו כמו שבועיים (שהייתי איתה בים והיא אמרה לי שאני לא צריכה לפחד כי אני לא יודעת מה זה) זה היה איתה.
המשפחה שלי מצרפת והם גרו בפריז (סבא שלי עדיין גר שם היום), כל שנה היינו נוסעים אליהם והיא הייתה לוקחת אותי במטרו (שאז מאוד אהבתי) כדי לראות את העיר, היא הייתה מסבירה לי על העיר וכו'.
בפעם האחרונה שראיתי אותה, כשנפרדנו בשדה התעופה ראיתי שהיו לה דמעות בעיניים והתברר לי שכל השנים האלה היא הייתה מצליחה להסתיר את זה מאיתנו כנראה כדי לא לגרום לנו צער על שאנחנו עוזבים וחוזרים לארץ עד הפעם הבאה (מה שהיה לי תמיד מאוד עצוב).
ממה שסיפרו לי עליה (היא אף פעם לא העלתה את זה) היא עבדה בחינוך של ילדים אוטיסטים.
היה בה משהו רוחני, פעם ראשונה ששתיתי קפה (ההורים שלי לא שותים

)זה היה אצלה והיא קראה לנו בקפה ככה בקטנה (באותה תקופה לא האמנתי בכל המיסטיקה ככה שלא ייחסתי לזה חשיבות ומהר מאוד שכחתי מה היא אמרה לי).
פעם לפני השינה היה לי קשה להירדם והיא עשתה לי דמיון מודרך, ועד היום אני זוכרת מה היה שם - מקום מאוד יפה עם צמחייה ומים זורמים.
 
הייתי ילדה שהשתעממה לא מעט והיא אמרה לי משפט ש"מהשיעמום מגיעה היצירה" (בצרפתית זה נשמע יותר טוב). ובאמת ביום אחד עשיתי "ניסוי" קטן שגרם לי לשבור לה את הכוס (אצלה בבית אפשר לומר שלכל אחד היתה כוס קבועה). היא ממש לא כעסה עלי והבינה שזה בא ממקום של סקרנות והתגובה שלה מאוד מהר גרמה לתחושת אשמה להיעלם.
 
היינו קוראים לה בשם כי סבתא בצרפתית היה יותר מידי זקן בשבילה והיא לא אהבה. יותר מאוחר אני הוספתי לה A בסוף השם וקראתי לה גם פשוט סבתא בעברית.
 
אחרי שנפטרה, אחותה סיפרה לי עליה שהיא הייתה מאוד פרפקציוניסטית ורצתה שהכל יהיה מושלם ועם השנים היא הבינה שלא הכל חייב להיות מושלם ובאמת אני לא חוויתי אותה ככזאת.