פיק D::: ראשון שלי ^___________^
נושא: ביאקורנ מממ...וזהו D: הפיק: רצתי. לא האמנתי שזה קורה לי. הוא,מכל האנשים? למה דווקא הוא? למה הוא בגד בי? לא רציתי להסתכל אחורה. לא רציתי זכרונות. לפתע,הכל נהיה מטושטש. אחרי זה הכל השחיר. ואז,התעוררתי. "רנג'י,קרה משהו?" שאל ביאקויה בעודו נכנס לחדר. "כ-כן",מלמלתי. "הסיוט ההוא שוב רדף אותך?" שאל ביאקויה. "כן.",השבתי. ביאקויה התיישב לידי ושם את ידו על מצחי. היא הייתה קרה מאוד. "יש לך חום גבוה. אני אביא מטלית רטובה." הוא אמר. הנחתי את ראשי על הכרית הרכה.עיניי התחילו להיעצם באיטיות. רגע לפני שנרדמתי,נזכרתי בסיוט. נזכרתי בו. במה שהוא עשה לי. ולא רציתי לחוות את זה שוב. לא רציתי לסבול עוד. "חזרתי", ביאקויה אמר בעוד הוא הניח את המטלית הרטובה על ראשי. זה כאב. אך לא כמו ההרגשה ההיא. "תודה",לחשתי. הוא יצא מהחדר,והשאיר אותי לבד. התהפכתי מצד לצד. חשבתי על ביאקויה. ואז,לבי התחיל לדפוק. "מה קורה לי?",חשבתי בעודי מתהפך. יכול להיות שאני...מתאהב בו? אבל לא על זה רציתי לחשוב. לא על שטויות כאלה. לפחות לא עכשיו. חשבתי על הסיוט. הסיוט שחזר על עצמו כל יום. כל פעם מחדש. והוא... מה שהוא עשה לי... למרות שידעתי שזו לא המציאות,עדיין הרגשתי רע מאוד כשחשבתי על זה. אז איך? איך מתגברים על זה? זאת,לא העזתי לשאול. נשארתי במיטה למה שנראה כשנים. ואז,שמעתי דפיקות על הדלת. קטע מתוך החלום: "נכנסתי לחדר חשוך. ולפי מה שנראה,לא היה שם אף אחד. לפתע,הניח מישהו את ידו עליי. והיא הייתה קרה. קרה כקרח" המשך הסיפור: "ה-היכנס",מלמלתי בשקט. הדלת נפתחה בחריקה איטית. וכשראיתי את הדמות,והרגשתי כמו בפעם הקודמת שחשבתי עליו. לחץ. ויותר מזה. לבי התחיל לדפוק. זיעה קרה טפטפה על הכרית,והכתימה אותה. השיער השחור החלק והארוך,הרולים הלבנים-אפורים,הצעיף הארוך המשתלשל מהצוואר,הפנים המושלמות- העיניים היפות,הצבע הלבן של העור,והשפתיים העדינות. ואז,ידעתי שאני באמת מאוהב בו. ואז,ידעתי,שאני- אבאראי רנג'י,מאוהב בקוצ'יקי ביאקויה. יחד עם כל רגשות הבלבול והאהבה הלא ברורה,מגיע עוד חלק מהחלום: "הסתובבתי. 'מי אתה? שאלתי. העצים בחוץ היו שחורים כאפר,ועליהם אפילו לא עלה אחד. ירד שלג,אך הוא נראה שחור כפחם. הזדעזעתי וחשתי בחילה שלא חשתי כמונה מימיי. והדמות המסתורית הניעה את פיה באיטיות בעודה אומרת "אני..." המשך הסיפור: יכול להיות שהוא קרא את מחשבותיי. יכול להיות שהוא הבין את זה מהבעת פניי הנרגשת. יכול להיות שהוא שמע את המלמולים שלי. תהיה הסיבה אשר תהיה, הוא הבחין בזה. הבחין ברגשות האמיתיות שלי. ואני הבנתי שהוא ידע. לפי המבט. המבט העמוק והמסנוור שלו. ואז,בדממה מוחלטת,הוא רכן אליי. כשראשו כמעט מונח על כתפי וידיו נכרכו סביבי. ואז,בקול החלש והאופייני שלו,אך אפילו חלש יותר,הוא שאל: "רנג'י. אתה אוהב אותי?" עיני נפתחו לרווחה, בגלל השאלה הפתאומית. שתקתי. לא יכולתי להזיז את פי. אז המשכתי לשתוק. דממה שררה בחדר במשך שעה ארוכה. ואז,ביאקויה חזר על שאלתו: "אתה אוהב אותי?" השאלה הזאת פיזמה לי בראש. "אתה אוהב אותי?" "אתה אוהב אותי?" "אתה אוהב אותי?" חשבתי רק על השאלה הזאת. לא שמתי לב למה שקורה סביבי. לפתע,מצאתי את עצמי נשען על הקיר,בעוד הפה של ביאקויה מתקרב באיטיות אל פי. מה קורה כאן? ומה עם החלום? הנה חלק ממנו: "אני...ביאקויה." קרן חלושה של אור האירה את האפלה וחשפה את פניו. "מ-מה אתה עושה כאן?" שאלתי. והוא ענה: "באתי כי ידעתי שאתה כאן." עיניי נפקחו לרווחה,כשראיתי שהוא מוציא בעדינות האופיינית לו את חרבו. "אני... שונא אותך." אמר ביאקויה. האיש הזה. איך הוא יכל? ואז,הוא עט עליי,כשחרבו שלופה. המשך הסיפור: האיש הזה,שנדמה היה שאין לו רגשות כלל,חשף אחת. כרגע. הוא חשף את רגש האהבה. פניו התקרבו לפניי,ופיו לפי. ואז,בעדינות האופיינית לו,הוא נשק על שפתיי. שוב הרגשתי את ההרגשה הזו. אך הפעם,היא הייתה חמימה. ובעיקר,נעימה. נעימה היותר. למעשה,ההרגשה הייתה נפלאה. פשוט נפלאה. זה נמשך שעה ארוכה.ולא רציתי שזה ייגמר.אך אחרי הרבה זמן,הוא הרפה. ואז,הוא שאל את זה שוב. "אתה אוהב אותי?" והפעם,עניתי. "כן. אני אוהב אותך יותר מכל. ו-ואיך אתה מרגיש כלפיי?" ביאקויה שתק. אחרי,הוא לחש משהו שלא יכולתי לשמוע. ואז,הוא יצא מהחדר. כנראה שהוא,שקוצ'יקי ביאקויה, תמיד יישאר לא ברור,וכך גם רגשותיו. אך קיוויתי שגם הוא אוהב אותי,כי אני אוהב אותו. יותר מכל. וזהו סוף הפיק. כנראה שהסוף יישאר לא ברור,בדיוק כמו קוצ'יקי ביאקויה. והנה החלק האחרון של החלום: נפלתי על הרצפה. הוא הניף את החרב גבוה באוויר.התגלגלתי,וחרבו פגעה ברצפה. קמתי ורצתי לעבר הדלת. יצאתי,ורצתי. ורצתי. הוא לא עקב אחריי,אבל רצתי.לא רצתי כדי לברוח ממנו. רצתי כדי לברוח מהמציאות.
נושא: ביאקורנ מממ...וזהו D: הפיק: רצתי. לא האמנתי שזה קורה לי. הוא,מכל האנשים? למה דווקא הוא? למה הוא בגד בי? לא רציתי להסתכל אחורה. לא רציתי זכרונות. לפתע,הכל נהיה מטושטש. אחרי זה הכל השחיר. ואז,התעוררתי. "רנג'י,קרה משהו?" שאל ביאקויה בעודו נכנס לחדר. "כ-כן",מלמלתי. "הסיוט ההוא שוב רדף אותך?" שאל ביאקויה. "כן.",השבתי. ביאקויה התיישב לידי ושם את ידו על מצחי. היא הייתה קרה מאוד. "יש לך חום גבוה. אני אביא מטלית רטובה." הוא אמר. הנחתי את ראשי על הכרית הרכה.עיניי התחילו להיעצם באיטיות. רגע לפני שנרדמתי,נזכרתי בסיוט. נזכרתי בו. במה שהוא עשה לי. ולא רציתי לחוות את זה שוב. לא רציתי לסבול עוד. "חזרתי", ביאקויה אמר בעוד הוא הניח את המטלית הרטובה על ראשי. זה כאב. אך לא כמו ההרגשה ההיא. "תודה",לחשתי. הוא יצא מהחדר,והשאיר אותי לבד. התהפכתי מצד לצד. חשבתי על ביאקויה. ואז,לבי התחיל לדפוק. "מה קורה לי?",חשבתי בעודי מתהפך. יכול להיות שאני...מתאהב בו? אבל לא על זה רציתי לחשוב. לא על שטויות כאלה. לפחות לא עכשיו. חשבתי על הסיוט. הסיוט שחזר על עצמו כל יום. כל פעם מחדש. והוא... מה שהוא עשה לי... למרות שידעתי שזו לא המציאות,עדיין הרגשתי רע מאוד כשחשבתי על זה. אז איך? איך מתגברים על זה? זאת,לא העזתי לשאול. נשארתי במיטה למה שנראה כשנים. ואז,שמעתי דפיקות על הדלת. קטע מתוך החלום: "נכנסתי לחדר חשוך. ולפי מה שנראה,לא היה שם אף אחד. לפתע,הניח מישהו את ידו עליי. והיא הייתה קרה. קרה כקרח" המשך הסיפור: "ה-היכנס",מלמלתי בשקט. הדלת נפתחה בחריקה איטית. וכשראיתי את הדמות,והרגשתי כמו בפעם הקודמת שחשבתי עליו. לחץ. ויותר מזה. לבי התחיל לדפוק. זיעה קרה טפטפה על הכרית,והכתימה אותה. השיער השחור החלק והארוך,הרולים הלבנים-אפורים,הצעיף הארוך המשתלשל מהצוואר,הפנים המושלמות- העיניים היפות,הצבע הלבן של העור,והשפתיים העדינות. ואז,ידעתי שאני באמת מאוהב בו. ואז,ידעתי,שאני- אבאראי רנג'י,מאוהב בקוצ'יקי ביאקויה. יחד עם כל רגשות הבלבול והאהבה הלא ברורה,מגיע עוד חלק מהחלום: "הסתובבתי. 'מי אתה? שאלתי. העצים בחוץ היו שחורים כאפר,ועליהם אפילו לא עלה אחד. ירד שלג,אך הוא נראה שחור כפחם. הזדעזעתי וחשתי בחילה שלא חשתי כמונה מימיי. והדמות המסתורית הניעה את פיה באיטיות בעודה אומרת "אני..." המשך הסיפור: יכול להיות שהוא קרא את מחשבותיי. יכול להיות שהוא הבין את זה מהבעת פניי הנרגשת. יכול להיות שהוא שמע את המלמולים שלי. תהיה הסיבה אשר תהיה, הוא הבחין בזה. הבחין ברגשות האמיתיות שלי. ואני הבנתי שהוא ידע. לפי המבט. המבט העמוק והמסנוור שלו. ואז,בדממה מוחלטת,הוא רכן אליי. כשראשו כמעט מונח על כתפי וידיו נכרכו סביבי. ואז,בקול החלש והאופייני שלו,אך אפילו חלש יותר,הוא שאל: "רנג'י. אתה אוהב אותי?" עיני נפתחו לרווחה, בגלל השאלה הפתאומית. שתקתי. לא יכולתי להזיז את פי. אז המשכתי לשתוק. דממה שררה בחדר במשך שעה ארוכה. ואז,ביאקויה חזר על שאלתו: "אתה אוהב אותי?" השאלה הזאת פיזמה לי בראש. "אתה אוהב אותי?" "אתה אוהב אותי?" "אתה אוהב אותי?" חשבתי רק על השאלה הזאת. לא שמתי לב למה שקורה סביבי. לפתע,מצאתי את עצמי נשען על הקיר,בעוד הפה של ביאקויה מתקרב באיטיות אל פי. מה קורה כאן? ומה עם החלום? הנה חלק ממנו: "אני...ביאקויה." קרן חלושה של אור האירה את האפלה וחשפה את פניו. "מ-מה אתה עושה כאן?" שאלתי. והוא ענה: "באתי כי ידעתי שאתה כאן." עיניי נפקחו לרווחה,כשראיתי שהוא מוציא בעדינות האופיינית לו את חרבו. "אני... שונא אותך." אמר ביאקויה. האיש הזה. איך הוא יכל? ואז,הוא עט עליי,כשחרבו שלופה. המשך הסיפור: האיש הזה,שנדמה היה שאין לו רגשות כלל,חשף אחת. כרגע. הוא חשף את רגש האהבה. פניו התקרבו לפניי,ופיו לפי. ואז,בעדינות האופיינית לו,הוא נשק על שפתיי. שוב הרגשתי את ההרגשה הזו. אך הפעם,היא הייתה חמימה. ובעיקר,נעימה. נעימה היותר. למעשה,ההרגשה הייתה נפלאה. פשוט נפלאה. זה נמשך שעה ארוכה.ולא רציתי שזה ייגמר.אך אחרי הרבה זמן,הוא הרפה. ואז,הוא שאל את זה שוב. "אתה אוהב אותי?" והפעם,עניתי. "כן. אני אוהב אותך יותר מכל. ו-ואיך אתה מרגיש כלפיי?" ביאקויה שתק. אחרי,הוא לחש משהו שלא יכולתי לשמוע. ואז,הוא יצא מהחדר. כנראה שהוא,שקוצ'יקי ביאקויה, תמיד יישאר לא ברור,וכך גם רגשותיו. אך קיוויתי שגם הוא אוהב אותי,כי אני אוהב אותו. יותר מכל. וזהו סוף הפיק. כנראה שהסוף יישאר לא ברור,בדיוק כמו קוצ'יקי ביאקויה. והנה החלק האחרון של החלום: נפלתי על הרצפה. הוא הניף את החרב גבוה באוויר.התגלגלתי,וחרבו פגעה ברצפה. קמתי ורצתי לעבר הדלת. יצאתי,ורצתי. ורצתי. הוא לא עקב אחריי,אבל רצתי.לא רצתי כדי לברוח ממנו. רצתי כדי לברוח מהמציאות.
