../images/Emo22.gif
שמע, תאוריות הן תאוריות, ולא משנה אם זה אדם סמית' או מבקר רוק בן 16 עם חיצ'קונים. בשני המקרים, לא מדובר במדע מדוייק. באופן כללי, כשאני כותבת כתיבה אקדמית, אני מנסה להמנע מלהשתמש בתאוריות מדיסציפלינות מסויימות שאינן רלבנטיות לדיסציפלינה בה אני כותבת. לדוגמא, אני לא אנסה להסביר את מצב זכויות האדם בישראל, באמצעות מודלים מתמטיים. אני כן אשתמש בתאוריות מתחום הסוציולוגיה, או הפילוסופיה - בנוסף על תאוריות משפטיות, כמובן. לכן אני קצת מסתייגת משימוש בתאוריות מתחום הכלכלה או מדע המדינה, בהתייחס להתנהגות אנושית שהיא ברמת המיקרו, כמו הדינמיקה הפנימית של להקות רוק. כאן, הפסיכולוגיה תתרום יותר, אבל גם זה בערבון מוגבל... אבל כל זה לא משנה ממש (וגם די פלצני מצידי). הייתי רוצה להתייחס ספציפית לדבר אחד שכתבת: "אני לא מאמין שאנשים יהיו מוכנים להקריב את הקריירה שלהם ואת כל מה שחשוב להם רק מתוך שיקולים אישיים, סביר להניח שהקרע הוא הרבה יותר גדול". אם אני מבינה נכון, אתה מתכוון לפירוק של להקות, והרקע לפירוק זה. (תקן אותי אם אני טועה). ובעניין הזה יש לי סיפור: באחד מגיליונות הירחון הבריטי Mojo שקניתי לפני כשנה(?) היה מאמר ארוך על להקת Deep Purple. כוונתי המקורית היתה לדלג על המאמר, כיוון שהלהקה איננה מהאהובות עלי; יותר מדי פעמים נאלצתי לשמוע אותם במסיבות כיתה בימי שישי, בשנות השבעים. (Highway Star זה שלהם, נכון?) אבל לאחר קריאת הפיסקה הראשונה, פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא. הכתבה עסקה בתולדות הלהקה בשנות השבעים, כאשר נקודת המבט היתה אחת ויחידה: מאבקי הכוח בתוך הלהקה - וכיצד אלו הביאו לתחלופה הגבוהה של חברי הלהקה, ובסופו של דבר פגעו בתיפקודה כלהקה. את הדברים שהיו כתובים שם מעולם לא ידעתי, גם אם הכרתי את תולדות הלהקה. פשוט, הדברים מעולם לא נכתבו קודם לכן - לא בגלל שחברי הלהקה שתקו, אלא משום שאף אחד לא שאל אותם. במשך כל שנות השבעים ועד לאחרונה, ההתייחסות ללהקות היתה במרבית המקרים איקונית, ובמקרים היותר טובים ונדירים, התייחסות אליהם כאמנים וניתוח רציני של יצירתם. במילים אחרות, העיתונאים - שהיו בדרך כלל בעצמם אוהדים - הביטו באמנים ("כוכבים", בעצם, לא "אמנים"), ביראת כבוד, ותיארו אותם כגדולים מהחיים, וכמי שאולי עושים לפעמים שטויות, אבל בסה"כ הם "מלכים", "תותחים" וכד'. המבקרים היותר רציניים (ויותר מוערכים, גם), העדיפו במרבית המקרים להתמקד ביצירה עצמה, תוך מתן תפקיד משני בלבד לפן האישי. ישנם הסברים שונים מדוע זה קרה - וגם למה היחס הזה לא קיים עוד בעתונות המוסיקה - אבל לא נכנס אליהם כרגע. בכל מקרה, התוצאה היתה שמה שקרה בתוך להקות, הדינמיקה הפנימית ביניהם - האהבות, השנאות, הידידויות, הקנאה והתחרות - לא היה ידוע כלל לקהל האוהדים, או היה ידוע באופן שטחי ומעוות בלבד. (על הרקע הזה, קל להבין מדוע אוהדים של הביטלס, למשל - ובעיקר אוהדים ממין זכר - האשימו את נשותיהם של חברי הלהקה בפירוק הלהקה, בהעדר מידע מהימן על המחלוקות האמיתיות שהיו בין חברי הלהקה). ודווקא על דברים אלו - על הדינמיקה הפנימית - להקות קמו ונפלו: על מאבקי שליטה, על קביעת הקו המוסיקלי של הלהקה, היכן יופיעו, עם איזו חב' תקליטים להתקשר,איזה מנהל לשכור ואיך להגיב ללחץ מצד חברת התקליטים והתקשורת, על הקרדיטים - השירים של מי יופיעו באלבום, למי ינתן קרדיט על הלחנת קטע עליו כל הלהקה עבדה (או חלקה). היחסים הפנימיים בלהקות - מי עבד טוב עם מי, מי לא הצליח למצוא עצמו בלהקה ומי שנא את כל השאר וניסה לשים להם רגל - הכתיבו, פשוטו כמשמעו, את התוצאה הסופית - האלבומים וההופעות שאנו, הקהל, ראינו ושמענו. ולהדגיש: לא מדובר בתיאור רכילותי, המבוסס על שמועות או אגדות אורבניות (שכן גם באלו יש את הפן האיקוני) אלא להתייחסות אל חברי הלהקה כצוות, תוך בחינת צורת העבודה והיחסים המקצועיים והאישיים ביניהם. ועכשיו כשאני נזכרת, הייתי ממליצה על עוד מאמרים בסגנון הזה, שקראתי לאחרונה: מאמר שפורסם גם כן ב-Mojo על להקת Free (שבקושי היכרתי מקודם); הגליון המיוחד שהוציא הירחון על לד זפלין (עוד להקה שלא היתה אהודה עלי במיוחד בשנות השבעים), וכמובן - כל המאמרים שנכתבו בשנים האחרונות על הפלויד, בעתונות הבריטית. למעשה, הניתוח של הדינמיקה הפנימית של להקות הוא כיום הקו המנחה בעתונות המוסיקה הבריטית היותר רצינית (מה שנשאר ממנה, לפחות). לכך יש השלכות מהשלכות שונות, אבל אני לא רוצה לחרוג ממכסת המילים המותרת להודעה אחת....
