פנטזיה נוסחתית!

[rsmb1]

לקרוא ולא לדעת מה יקרה

יכול להיות גם בסיפור נוסחתי:
קחי סיפור כמו הארי פוטר (ילד כאפות שמגלה שהוא ורק הוא יכול להציל את העולם מרוע עתידי, הוא מצטרף לבית ספר לקוסמים וכל השאר) שבסופו הוולדמורט של הספר כן מנצח.
סיפור כזה הוא חלק מהסיפורים לפי הנוסחה של ה"פ, אבל כנראה שכשהיית קוראת אותו לא היית יודעת שזה יקרה.

 

[חתול השיממון]

כן, טוב, בדברים מסוימים

אם הוולדמורט היה מנצח זאת כבר היתה שבירת נוסחה. בספרים מהסוג הזה הגיבור אף פעם לא מת והוולדמורט אף פעם לא מנצח. שזה די מבאס.
כמובן שתמיד יהיה אלמנט מסוים של מתח כי אתה לא יודע מי מהדמויות המשניות ימותו, ואיזה עוד דברים משניים יקרו, אבל הבסיס נשאר זהה.

 

[rsmb1]

בדיוק

הבסיס נשאר זהה. הנוסחה מתייחסת לבסיס, גם אם ההתייחסות ספציפית. מכאן והלאה זה תלוי ברמת הכותבים. הם יכולים להפתיע גם במסגרת נוסחה, כמו בדוגמה שהבאתי (והם יכולים להפתיע גם הרבה לפני נקודת הסיום בסיפור).

 

[מיכאל ג]

נוסחה צריכה להיות ספציפית יותר.

נאמר, "ספר על בלש שפותר תעלומות" אינה נוסחה - זה ז'אנר או תת-ז'אנר.
נוסחה זה משהו כמו - בלש ציני וקשוח בלי גרוש על התחת, גרוש בלי ילדים, מקבל משימה מאישה מסתורית בה הוא מתאהב לבסוף. הספר כתוב בגוף ראשון והבלש מדבר בדימויים שנונים. הבלש מעשן ומנהל מערכת יחסים מורכבת עם בקבוק הוויסקי שלו, מתישהוא הוא יחטוף מכות רצח ממישהו שלא רוצה שהבלש יתערב לו בעניינים, וכולי וכולי.

 

[rsmb1]

צודק

התייחסתי לז'אנר ולא לנוסחה.
עדיין, אין לי בעיה לצפות בכל דבר שכתוב ומבוים היטב גם אם הוא נוסחתי (ובסמויה יש גם דמויות נוסחתיות). כתיבה ובימוי טוב הם נדירים מכדי שאני אוותר על משהו רק בגלל שהוא נוסחתי. הרי גם ככה זה אף פעם לא באמת אותו הדבר ויש תתי ניואנסים לנוסחה.

 

[מיכאל ג]

אני רק תוהה למה קטלגת את הארי פוטר

דווקא ב"חיקויי הארי פוטר" ולא ב"ילדים יתומים שגרתיים וחסרי הכשרה שמצילים את העולם" ודווקא את הספרים של ריק רירדן, חקיין פוטר די בוטה, לא.

 

[חתול השיממון]

LOL

"למה קטלגת את הארי פוטר תחת "חיקויי הארי פוטר"?"
זו שאלה פילוסופית מעניינת בפני עצמה. האם ספר יכול להיות חיקוי של עצמו? טכנית, הוא זהה לחלוטין לעצמו. אפשר לומר שהוא בעצם העתקה בוטה

שמתי את ריק וה"פ תחת שתי קטגוריות שונות כי אני באמת לא חושבת שיש להם הרבה במשותף - מעבר לכך שהגיבור הוא בן עשרה ושהוא צריך להציל את העולם - אבל היי, כמעט כל ספר פנטזיה לנוער נופל תחת הקטגוריה הזו.
בה"פ, למרות שקו העלילה העיקרי יהיה המלחמה בוולדמורט, איכשהו מרכז ומהות הספר מרגיש הוגוורטס: השיעורים, המורים, הטורניר המשולש, הקווידיץ', חדר המועדון, בירצפת ומיץ דלעת...כמעט כל דבר שקורא בספר מתחיל בהוגוורטס או נגמר בהוגוורטס. זה לא ילד קוסם שגם הולך לבית-ספר, זה בית-ספר לקוסמים שגם הולך אליו ילד מסוים שמציל את העולם. בהגזמה קלה, אבל בגדול.
בגלל זה חשבתי שיותר נכון להשוות אותו עם ספרים כמו בי"ס למרגלים (שגם שם הילדים נלחמים באויבים, כמובן, אבל שוב הבסיס והמרכז הוא הבי"ס) ופחות עם פרסי ג'קסון (שגם בו יש מחנה אבל הוא קיים בגדול רק כדי שיהיה מישו שיגיד לפרסי בפרק הראשון: "לך תציל את העולם!" ויאפשר לסיפור להמשיך משם^^).

וחשבתי שההגדרות שלי די מפורטות

נראה אתכם מוצאים שני ספרים שיתאימו במדויק לאחת מהן אבל בכלזאת יהיו שונים בטירוף במהותם

 

[Berethor]

לא כל אחד חייב להמציא את הגלגל

אני לא מבין מה הבעיה של אנשים מסויימים לכך שיש אלמנטים דומים ביצירות מסויימות, לי יותר מפריע אם כבר שמנסים להמציא יצורים מוכרים מחדש, בשבילי זה רק הורס, כמו שהורסים את הזומבים ברגע שהוסיפו לגופות המהלכות את היכולת ללכת, או לערפדים את היכולת לנצנץ(בדמדומים), שום דבר טוב לא יצא מזה.

 

[Berethor]

עריכה - את היכולת לרוץ

 

[מיכאל ג]

אז זה הרס כשהמציאו את הזומבים בשנות הששים

כתוצאה של איזה קרינה או ניסוי מדעי או וירוס? כי במקור הם היו עבדים חיים-מתים של מכשפי וודו בהאיטי.

ובדרקולה ערפדים יכולים ללכת באור שמש. אבל חייבים לישון רק בקבר המקורי שלהם. ויתד בלב עוצר אותם אבל כדי להרוג אותם צריך לכרות להם את הראש. אז כמעט כל יצירה אחרי זה המציאה את הערפד מחדש.

אגב זומבים רצים קיימים משנות השמונים ובאותו סרט הם גם יכולים לדבר ולחקות אנשים חיים (רק כשזה מצחיק) ואם אתה הולך להאשים את התסריטאי הגרוע אז זו גם בעיה כי מדובר באותו אדם שכתב את הנוסע השמיני וזכרון גורלי.

 

[Berethor]

טוב לא צריכים ללכת כל כך רחוק

ברור שהיו כמה דברים ששיפרו את הקונספט במהלך השנים והייתי אומר שגם התעלו על המקור, אבל הדברים שציינתי הם לא כאלה.

 

[Berethor]

אגב לגבי הקונספט המקורי עם היתד

אני חושב שהוא עדיף, ערפד אמור להיות יצור שדיי קשה להרוג, וזה "שחתיכת עץ" יכולה בקלות להרוג אותו זה באמת טיפשי. הלב שלהם אפילו לא פועם הם אל-מתים, למה שזה יהיה כל כך קטלני עבורם. הזומבים הרצים זה באמת טיפשי, במקור זה היה סתם קונספט שהוסיפו ניטו בשביל אקשן, אבל גופה נרקבת בסגנון של זומבים לא אמורים להיות רצים אולימפיים, זה פשוט טיפשי לדעתי.

 

[avivs]

אני מבין מה את אומרת,

אבל מבחינתי פנטזיה נוסחתית תמיד תהיה ההגדרה הקלאסית של "בוא נצא להילחם ברוע המרושע בעזרת הקמע הקסום וחברינו הגמדים/אלפים/גנבים/קוסמים/רואי חשבון..."

להרחיב את זה לעוד ועוד תתי ז'אנרים סתם יעמיס. רוב הספרים, אם לא כולם, עובדים על איזשהי תבנית שכבר נכתבה בעבר לא מעט פעמים. היופי הוא אלה שמצליחים לשבור מעט את התבנית הזו, לצאת מהמסגרת הצפוייה.

גם "הארי פוטר" היה הכי ילד יתום מסכן עם משפחה רעה שמגלה שיש בתוכו כוחות גדולים ויכולת לשנות את העולם, אבל זה לא באמת היה ככה במאה אחוז, והיא שברה את התבנית כמה וכמה פעמים בהמשך הספרים, או לפחות לקחה את הסיפור לכיוונים לא שגרתיים.

בקשר לחיקויים של משחקי הכס - העניין הוא לא ליצור סדרת טלווזיה מרשימה, אלא למצוא את סדרת הספרים הנכונה שתחזיק סדרה כל כך גדולה. כאלה אין בכמויות גדולות, והיחידה שקופצת לי עכשיו לראש היא של "החוק הראשון" ('הלהב עצמו' והמשכיו). שם יש מספיק אקשן והפתעות בשביל להחזיק כמה עונות טובות.

גם לפני משחקי הכס היה ניסיון לעשות משהו עם הסדרה של גודקינד, אבל כמו הספרים, לא היה ממש מה לחפש שם.

 

[Berethor]

מסכים איתך

לדעתי הנוסחאות הכי מוכרות בפנטזיה ישארו משהו שמתרחש בעולם של העבר(ביחדו ימי בניימי) פלום פלוס אלמנטים של פנטזיה או דברים על טבעים או יצורים על טבעיים בעולם דומה לשלנו. זה ההגדרה הנכונה לדעתי.

 

[Berethor]

כמה ציניות..