אולי זה מה שקרה לי
הפנטזיה פגשה במציאות ובוםםםםםם. התנפצה. ניסיתי לממש את הפנטזיה. והיא התפוצצה לי שוב ושוב בפנים. וזה כאב נורא. אז היום אני יודעת שזה שקר ושמה שאני מפנטזת לא יקרה לעולם. אני רוצה להיות מציאותית. לקבל את מה שאפשר לקבל מהעולם. כשאני מפנטזת, אני נועלת את עצמי ואת הרצונות שלי, אני רוצה ששדברים יקרו בדיוק איך שאני רוצה ומדמיינת, ואז אין לי איך לחשוב על זה אחרת. וכשאני מתאכזבת אין לי אלטרנטיבה. אז אני מרגישה שעדיף לא לרצות לדבר ואז אם אני לא אקבל אותו , אז לא נורא. אולי אני צריכה להתחיל לחשוב באמת שאני מפנטזת לצורך הפנטזיה בלבלד בלי לרצות באמת שזה יתגשם. רק ליהנות ממנה. אבל זה נורא קשה, זה מאבד את הטעם של הפטזיה. וחוץ מזה שאחרי שאני מדמיינת דברים הרבה זמן, אני ממש מתקשה לחזור למציאות. למשל, אם בדרך לעבודה הייתי מדמיינת לי דברים שאני רוצה שיקרו, ואז הייתי מגיעה לעבודה, היה לי נורא קשה להתאפס ולחזור למציאות ולתפקד כי רציתי להמשיך לחלום את החלום שלי. והמציאות שהייתי חייבת לחיות אותה הפריעה לי וכאבה לי. לא יודעת להבה, צריך למצוא לזה פיתרון.. ושאלה: אז מה את עושה כשאת סתם יושבת באוטובוס, או מחכה בבנק או באיזה משרד? את לא משתעממת נורא. בכלל, על מה את חושבת?
