קראתי בפורום הרלוונטי בכמה וכמה הזדמנויות...
אחרת הייתי סבור שאני היחיד שדומע במקום לשמוח בכל טקס חיתוך. נו מה, לא ברור לי שאמא שלי (ויותר מכך חמותי) מנסות לפסל בנו כדי שנתאים לנורמות שהן מורגלות אליהם? לפנטזיות שלהן? זה ברור, וגם ברור שמדי פעם יהיו טענות שמגיעות בלי שום פילטרים. זה לא קורה הרבה - כזכור, אנחנו מתגוררים רחוק, וכשכבר נפגשים, כולם משתדלים להעביר את הזמן בנעימים כי ממילא אין לנו הרבה ממנו. הבעיה הגדולה מתחילה אם יש נושאים שבהם ההורים בכלל לא מכירים בעובדה שהצאצא מורשה שלא לרצות אותם. חמותי, למשל, כבר עברה את גיל 50 וכנראה לעולם לא תבדיל בין הרצונות שלה לאלה של אבא שלה - היא תילחם בכל העולם כמו אריה רק כדי שהוא יהיה מרוצה. תמיד. בעלה מכיר בכך ("ככה זה, היא ילדה טובה להורים שלה, יש לה קדימות...") ויצטרף לכל המלחמות שלה, רק כדי שהיא תהיה מרוצה, גם כשהמלחמה בעצם נגדו. נו, צילה ורומק מ"אסקימו לימון? זה הם...... אני לא אשכח איך באיזשהו ליל סדר נשכח, היא עברה אחד אחד בין האורחים ודרשה מהם להחליף חולצות, כי הסבא רמז, רק רמז לה שהיה יכול להיות יותר יפה אם כולם ילבשו לבן. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלה שמישהו (אני...) נכנס לתמונה, מערים עליה קשיים במילוי תפקידה ובז לה בגלוי על מה שבעיניה נראה עד היום כמו סדרי בראשית - אבא שלה חייב תמיד לצאת מרוצה! אבא לא מרוצה? מלחמה! זו היתה בערך נק' ההתחלה שלי איתה, וכזו היא. נראה לי שגידלתי אותה לא רע מאז, כי היום היא לא היתה מעלה על דעתה לדרוש ממני להחליף חולצה בשום סיטואציה, פשוט כי היא יודעת שבאותו רגע הייתי אוסף בכעס את הפקלאות, טס הביתה, וכנראה לא מגיע אליה יותר לשום חג. בתקופה המדוברת היינו בסה"כ סטודנטים תמימים באמצע שנות העשרים שלהם, ללא רכב, תלויים בהורים.... חוץ מלהתווכח בלי סוף מול כל האורחים ולהרוס לכולם את ליל הסדר בגלל עניין שלא היה כ"כ עקרוני שם לאף אחד פרט לי - לא יכולתי לעשות הרבה.