לגוף שלי יש איזו בעיה לא ברורה עם סלק. איזו אלרגיה או משהו. כל פעם שאני מתפתה לטעום אפילו קצת, קרוב לוודאי שהיומיים הבאים יהיו אומללים. לפעמים אני מתפתה רק בשביל התוצאה הצפויה, כי ככה ברגיל אין לי סיבות להיות אומלל, וכפי שאני רואה סביבי אי אפשר בלי מידה כלשהי של אומללות. הסימפטיה וההשתתפות בצער שאתה מקבל כשאתה מספר כמה רע לך הן ממכרות. אשתי יודעת כבר שאני ממציא ולכן באופן קבוע נמנעת מלהשתתף בצערי. אני מנסה לשתף את התאומות בסבל של סבא, וזה עובד בעיקרון, אבל אני מתרשם שגם הן כבר מתחילות לעלות עלי. אין דבר יש עוד הרבה נכדים בדרך.