הקמצן
מתוך הבלוג של "
האחת, רק האחת" יש הבדלים מאד דקים, אך ברורים, בין קמצנות, חסכנות, נדיבות ופזרנות. יש אנשים שקשה מאד לזהות אצלם את ההבדלים האלה, ולפעמים נותר רק תהות, "הוא ספר את המטבעות של הטיפ כי הוא חסכן או קמצן?". אני יודעת שאני נעה לפעמים על הקו שבין נדיבות לפזרנות, וזה משהו שרץ אצלנו במשפחה. אני מניחה שירשתי את זה בעיקר מאבא שלי, שלא מוכן לקחת דברים בחינם מהעסק של חברים שלו, ושמזמין את כל העולם לפיקניק משובח ונוטף בשר פעם בכמה שבועות, הכל על חשבונו ומהכיס שלו. אני מודעת לערך הכסף, ובימים קשים כמו שעברתי לאחרונה, אני לא מעיפה שקלים ברוח. אבל אם אני ואנשים הקרובים אלי הולכים ליאקימונו או למיט-בר, מסעדות שהמילה "זול" לא מתחברת אליהן בכלל, אז לא עושים חשבון. לא עושים חצי-חצי או שטויות כאלה. מישהו מוציא את כרטיס האשראי ומשלם. בפעם הבאה, יהיה זה מישהו אחר. אבל קמצנות ו"ספרנות" נמדדות לא רק בכסף, אלא בשלל התנהגויות והרגלים שיש לאנשים. הנה, למשל, בחור שעובד איתי. כבר יותר מפעם אחת יצא לי לומר לו את המשפט שלמדתי בעברי הרחוק - "מי שסופר חי בתסכול". וכל זאת למה? משום שהאיש לא מפסיק לספור, לבחון, לבדוק, לדקדק, לראות איפה הוא מרוויח ומפסיד, ובעיקר - לנסות לעשות רושם כמה שיותר טוב, על חשבונם של אחרים. בהתחלה חשבתי שהוא איש נחמד, עם חוש הומור קליל, עניין בספורט ושפשוט כיף לדבר איתו. בשבועות האחרונים, לעומת זאת, קצת קשה לי לסבול את נוכחותו בחדר ובעולם בכלל. הנה, למשל - היינו אמורים ללכת יחדיו ל"הארי פוטר". לא קבענו משהו קונקרטי. אבל מה היתה השאלה הראשונה שלו כשהצעתי את העניין? כמובן: "את מזמינה?". אז עוד חשבתי שזה בצחוק. אבל אתמול, מכיוון שכבר הלכתי לסרט פעמיים בלעדיו, שאלתי אותו אם הוא מתכנן ללכת. והתשובה? "אח שלי כבר יוריד את זה מהאינטרנט". חס וחלילה, שלא תבזבז איזה 30 שקל על סרט, שלא לדבר על פופקורן, השם ירחם. כששאלתי אותו אם קמצנות זו תכונה גנטית אצלהם, הוא ענה, בלי בושה - "בטח!". כשמישהו יוצא להפסקה, הוא ממש סופר לו את הדקות. ואם, אבוי לנשמתך, חזרת אחרי 33 דקות, במקום אחרי 30 (וזה ממש לא משפיע על העבודה, מן הסתם), הוא יזכיר לך את זה כל היום, רצוי לפני הבוסים. והכל בהומור, כמובן. אם עשית טעות (וטעויות קורות לנו מדי פעם, כי מתברר במפתיע שאנחנו בני אנוש), הוא יטחן לך בראש כל היום על זה. במקרה הטוב. במקרה הרע - כל השבוע, ולפעמים יותר, תלוי בחומרת הטעות. וכל זה למה? כי הוא סופר. הוא לא מפסיק לספור ולבדוק, לראות איפה הוא מנצח ואיפה הוא מפסיד, אוסף נקודות זכות (?) כמו נמלה מטומטמת, ולא טורח לעצור אפילו פעם אחת ולהסתכל על התמונה הגדולה. בכמה פעמים שהלכתי למכולת לקנות לי ארטיק, חזרתי עם חטיף שוקולד בשבילו. סתם ככה, בלי חשבון. האם זכיתי למחווה דומה? מעולם לא. למה? כי זה עולה כסף, טיפשים. והוא, הוא לא מבזבז כסף. וגם לא שום דבר אחר. אני פשוט לא מסוגלת להיות בקרבתם של אנשים כאלה. אם אני מביאה Jacobs מהבית ועושה לי קפה - אני אציע לאנשים שמסביבי. פעם, פעמיים, 10 פעמים. אבל כשאני מבינה שזה רק אני, שרק אני לא סופרת ונותנת בנדיבות, אני אפסיק - כי אני גם לא מוכנה להיות מנוצלת. זה תמיד מזכיר לי פעם אחת, שהלכתי למסעדה לחגיגת יומולדת של מישהי, חברה שלי דאז. היינו 6 איש, משהו כזה. אכלנו ושתינו כטוב ליבנו, ואז הגיע החשבון. כשיש הרבה אנשים בשולחן זה בדרך כלל יותר מסובך, ולא מחלקים ל-6 את החשבון. אבל אני פשוט העפתי מבט, עשיתי חשבון גס מאד, עיגלתי למעלה עוד איזה 20 שקל, והוצאתי כרטיס אשראי. ואם היו אומרים לי - את צריכה לשים עוד 30 שקל, בטח לא הייתי מתעלפת. אבל זוג אחד מהחבורה הדהים אותי לגמרי. הם הוציאו מחשבון וחישבו, על האגורה, כמה הם צריכים לשלם. כל הבשר שאכלתי כמעט עלה לי לגרון, מהבחילה. דודה שלי אומרת תמיד - מזה לא בונים בית. ואני מאד מאמינה במשפט הזה. מהקטנות, מהאגורות, מה-10 שקלים שתיתן לקבצן, מעוד 20 שקל שתשלם במסעדה (הרי אם לא היה לך כסף, אם אתה עני מרוד, לא תצא לאכול במסעדות יוקרה), מה-5 שקלים שתלווה לחבר שלך, מפחית הקולה שתקנה לו בקיוסק על חשבונך - מכל אלה לא תבנה בית, לא תשלם משכנתא ולא תהיה מיליונר. לך תסביר את זה לאדם שמשאיר 2 שקלים (בדיוק!) טיפ על חשבון של 20 שקל בבית קפה. לך תסביר, באמת. הקמצנים ימשיכו לספור. וימשיכו לחיות בתסכול. ואני? אני אמשיך בנדיבות-פזרנות שלי, אבל רק עם אנשים שיחזירו לי באותו המטבע, אם כי על הסכום המדויק שלו לא נתחשבן.
