פסוק לי פסוקך 4
במאמר "מצוות מעשיות" מצוי קטע הכולל שלושה משפטים, שכל אחד מהם מציב תהיות קשות. וזה הקטע:
" "דת של מצוות" היא דת תובעת – היא מטילה על האדם חובות ותפקידים ועושה אותו כלי שרת להגשמת תכלית שאיננה מתגלמת באדם; הסיפוק שהיא נותנת אינו אלא הסיפוק שיש לאדם מעשיית חובתו; המקבל עליו דת זו הוא אדם העובד את אלוהיו עבודה לשמה – משום שאותו ראוי לעבוד".
התהיות:
1. מהי אותה "תכלית שאיננה מתגלמת באדם"? במה היא מתגלמת?
2. האם דת שנותנת סיפוק, אפילו סיפוק זה הוא "רק" הסיפוק שיש לאדם מעשיית חובתו, מתיישבת עם התפיסה או התביעה של "לשמה"?
3. האם באמת מי שעובד את שאותו ראוי לעבוד עובד עבודה לשמה? שמא מושג זה – עבודה לשמה – תואם דווקא את הסיטואציה שבה אדם עובד את מי שאינו ראוי לעבדו? את הסיטואציה שבה האדם עובד את מי שהוא מצווה לעבדו רק משום שהוא נצטווה לעבדו, בין ראוי ובין שאינו ראוי? שהרי ניתן לאמר, שאם אדם מגיע להכרה שיש מי שהוא ראוי לעבדו, הרי המעבר מהכרה זו לעבודה עצמה כפוי עליו מכוח ההיקש ההגיוני, בדיוק כשם שהאמת המדעית כפויה על האדם המבין אותה. והרי זה מפעלו האדיר של הרמב"ם להראות לבני אדם ש"התורה אמת" באותה משמעות ממש, שאם האדם מבין אותה אין הוא יכול לדחותה. אבל אם התורה ועבודת מי שראוי לעבדו כפויות עלינו, האם אין בכך כדי לאבד את משמעותן הערכית? הן במקום אחר, במאמר 'קריאת שמע' אומר ליבוביץ:
"פרשה ראשונה של "קריאת-שמע" היא הביטוי לאמונה לשמה, המכונה אהבה - האמונה שאין לה משמעות מיכשורית, אלא תכליתה היא-עצמה. לכן היא חסרת כל הנמקה, ואילו אפשר היה לנמק אותה, הייתה מאבדת את משמעותה כצו קטגורי. דבר שהאדם מקבל עליו משום סיבה המביאה אותו לקבלתו, איננו בגדר הכרעתו והחלטתו."
שמא נאמר שאדם העובד את מי שראוי לעבדו מקבל עליו עבודה זו משום הסיבה שהוא הראוי לעבדו, ולכן אין היא בגדר הכרעתו והחלטתו?
מצפה להבהרותיכם.
במאמר "מצוות מעשיות" מצוי קטע הכולל שלושה משפטים, שכל אחד מהם מציב תהיות קשות. וזה הקטע:
" "דת של מצוות" היא דת תובעת – היא מטילה על האדם חובות ותפקידים ועושה אותו כלי שרת להגשמת תכלית שאיננה מתגלמת באדם; הסיפוק שהיא נותנת אינו אלא הסיפוק שיש לאדם מעשיית חובתו; המקבל עליו דת זו הוא אדם העובד את אלוהיו עבודה לשמה – משום שאותו ראוי לעבוד".
התהיות:
1. מהי אותה "תכלית שאיננה מתגלמת באדם"? במה היא מתגלמת?
2. האם דת שנותנת סיפוק, אפילו סיפוק זה הוא "רק" הסיפוק שיש לאדם מעשיית חובתו, מתיישבת עם התפיסה או התביעה של "לשמה"?
3. האם באמת מי שעובד את שאותו ראוי לעבוד עובד עבודה לשמה? שמא מושג זה – עבודה לשמה – תואם דווקא את הסיטואציה שבה אדם עובד את מי שאינו ראוי לעבדו? את הסיטואציה שבה האדם עובד את מי שהוא מצווה לעבדו רק משום שהוא נצטווה לעבדו, בין ראוי ובין שאינו ראוי? שהרי ניתן לאמר, שאם אדם מגיע להכרה שיש מי שהוא ראוי לעבדו, הרי המעבר מהכרה זו לעבודה עצמה כפוי עליו מכוח ההיקש ההגיוני, בדיוק כשם שהאמת המדעית כפויה על האדם המבין אותה. והרי זה מפעלו האדיר של הרמב"ם להראות לבני אדם ש"התורה אמת" באותה משמעות ממש, שאם האדם מבין אותה אין הוא יכול לדחותה. אבל אם התורה ועבודת מי שראוי לעבדו כפויות עלינו, האם אין בכך כדי לאבד את משמעותן הערכית? הן במקום אחר, במאמר 'קריאת שמע' אומר ליבוביץ:
"פרשה ראשונה של "קריאת-שמע" היא הביטוי לאמונה לשמה, המכונה אהבה - האמונה שאין לה משמעות מיכשורית, אלא תכליתה היא-עצמה. לכן היא חסרת כל הנמקה, ואילו אפשר היה לנמק אותה, הייתה מאבדת את משמעותה כצו קטגורי. דבר שהאדם מקבל עליו משום סיבה המביאה אותו לקבלתו, איננו בגדר הכרעתו והחלטתו."
שמא נאמר שאדם העובד את מי שראוי לעבדו מקבל עליו עבודה זו משום הסיבה שהוא הראוי לעבדו, ולכן אין היא בגדר הכרעתו והחלטתו?
מצפה להבהרותיכם.