פרוייקט My So Called Life מספר 3

[Gigantic Boots]

אני בטוח ששלי זה הסיפור הכי מוזר...

עד כיתה ו' אהבתי מוסיקת פופ, אבל תמיד נמשכתי לדברים היותר טובים. כיתה ז' התחלתי לשמוע מוסיקה אלקטרונית: aphex twin dj shawdow daft punk ועוד הרבה טובים שעד היום מאוד מאוד אוהב. כיתה ח' או ט' שמעתי מיוז, ולפני זה חשבתי שרוק זה סתם דבר מפגר (אבל תמיד הייתי משוכנע שיש מוסיקה יותר טובה מכל המוסיקה הפופ רוק הזאת). פשוט אהבתי בצורה לא נורמאלית. ואז הכרתי את רדיוהד בכיתה ט' אני חושב... ובאמת שהשתנו חיי. הם גרמו לי להתחיל לנגן בגיטרה, פתאום שמעתי ניגון בגיטרה מסוג אחר, די נדהמתי. ורק אחרי כל זה התחלתי לשמוע ביטלס לידע כללי (ואני לא מצטער, שירים יפים אבל לא יותר מזה) ולפני שנה התחלתי לשמוע את כל הדברים שמוסיקאלית הם לא משהו, אבל מבחינת הגיטרה הם טובים. כמו ג'ימי הנדריקס ושאר ירקות. ולא מזמן נכנסתי חזק ל-aphex twin. והיום זה האומן הכי אהוב עלי אחרי רדיוהד ומיוז. הבהרה: אף פעם לא אהבתי את כל הלהקות שהיו באופנה כמו לינקין פארק ולימב ביזקיט וכל החרא...

 

[black eyed angel]

מעניין אותי לדעת

1. מה מוזר בסיפור? 2. למה אתה חושב שג'ימי הנדריקס זה ניגון טוב על הגיטרה אבל לא טוב מבחינה מוסיקאלית? 3. בל נשכח, גם רדיוהד היו תקופה ארוכה באופנה (1997 - 2000) - וזו לא ממש שאלה, רק הערה...

 

[kittycatbone]

אני מבינה

שאתה דווקא כן אוהב את מיוז. אבל ההערה שלך לגביהם טיפה בלבלה אותי?

 

[Gigantic Boots]

תשובות לשאלות...

1. מה מוזר בסיפור? 2. למה אתה חושב שג'ימי הנדריקס זה ניגון טוב על הגיטרה אבל לא טוב מבחינה מוסיקאלית? 3. בל נשכח, גם רדיוהד היו תקופה ארוכה באופנה (1997 - 2000) - וזו לא ממש שאלה, רק הערה... .... 1. כי אני התחלתי בכלל ממוסיקה אלקטרונית, ועכשיו אני מתעסק בבלוז. בחיים לא הייתי מתאר לעצמי שהייתי מנגן בלוז. 2. אם חוץ מכמה שירים, רוב השירים שלו הם שירי פופ ממוצעים. יש כמה שממש נדהמתי מהנגינה: red house; purple haze במיוחד עם הפתיחה הפסיכודאלית! ואהבתי גם את האיתור בוודסטוק. מדהים לראות את המקור של כל הרוק והמטאל, כי יכולת אחת שלו זה קריירה שלמה של נגן ממוצע היום. 3. שחכתי לכתוב שפאראנויד אנדרויד היה בפלייליסט שלי מכיתה ו'. וכל הזמן הזה לא תרחתי להוריד עוד שירים שלהם. ולגבי מיוז. באותה תקופה היה אוונסנז וכל זה, ופתאום שמעתי את plug in baby. זה היה נגינה אדירה, שונה מכל הפאוור קורדס המשמימים...

 

[RYaniv]

סיפור חיי

סתם, לא באמת. היה קצת השפעות של ביטלס ודייר סטרייטס שלהורים שלי היה משום מה, אבל למעשה זה התחיל בדוקי של גרין דיי שקניתי במיטב כספי (לאחר התלבטות ארוכה בינו לבין האוסף של איפה הילד), ומשם זה נמשך לכל מיני להקות שנשמעות טוב יותר (פורטיסחרוף, סווייד, מיוז, פיקסיז ואפילו קינג קרימזון וג'נסיס לאיזה תקופה) ופחות - יכול להיות שיש לי בבית איזה דיסק או שניים של מרילין מנסון - ורדיוהד היו פשוט עוד שלב. ההופעה שהלכה והתקרבה בזמנו גרמה לי לפמפם את דה בנדז ואוקיי קומפיוטר בלי הפסקה במשך שבועיים בערך, ומשם רק עליתי. לא מצטער לרגע.

 

[Bloodless]

ההורים? XP

נראה לי שהמוסיקה הראשונה שהתחלתי באמת להקשיב לה וליהנות ממנה (מלבד מוסיקה קלאסית, אבל that's a given) הייתה של יהודה פוליקר, בבית הספר היסודי. אם אני לא טועה, גם הייתי בהופעה שלו בגיל 10. איך שהוא הצלחתי להתחבר לזה, וכמובן שמאחר ולא ידעתי מילה באנגלית העדפתי מוסיקה בעברית. זכור לי שגם היה לי דיסק של "היהודים" שדי אהבתי אותו בכיתה ה'-ו', ואז הם לא היו מוכרים כל כך אני מניחה. מהם נמאס לי לגמרי, מפוליקר לא, ומאז הייתי בעוד איזו הופעה אחת. אני מניחה שבגלל פוליקר נטיתי יותר לכיוון רוקיסטי אחר כך, כשהפסקתי את חרם המוסיקה הזרה שלי. כמו כל ילדה בכיתה ו'-ז' (אני מקווה?) ניסיתי לראות MTV גם, ואני מניחה שרדיוהד (גם רד הוט צ'ילי פפרז - אני רואה שהרבה אנשים פה חיבבו אותם - היו לי אז אפילו כרטיסים להופעה שלהם שהתבטלה לפני 7 שנים בערך) פשוט מצאו חן בעיני. בסביבות ז'-ח' אני מודה ששמעתי מוסיקה די מחורבנת, מן "מטאל" גרוע כמו 'פאפא רואץ'' יותר מכל דבר אחר. יכול גם להיות שלאיזו ידידה שלי שהייתה חובבת שלהם הייתה איזו השפעה עלי שגרמה לי לקנות את אוקיי קומפיוטר בערך בכיתה ט', אבל האמת שאני לא באמת זוכרת. התחלתי אחר כך לשמוע פינק פלויד אחרי שבן דוד שלי הראה לי את The Wall, ומשם זה הגיע לפרוגרסיב. "השרת העיוור" הכיר לי את אנגלגארד (Änglagård - הם הלחינו וכתבו כמה מהדברים הכי יפים ששמעתי בחיי, כדי לנסות), קינג קרימזון וניק דרייק. נראה לי שהפרוג החזיר אותי יותר למוסיקה קלאסית שוב, כי באמת שלא טרחתי להקשיב לה ממש במשך די הרבה שנים לפני כן. וככה, בעצם, אתה הופך להיות ההורים שלך.