יש כאן שני דברים שונים לדעתי
מצד אחד, יש את הטרנד של לפרק מנה מוכרת לגורמיה, שזה דבר לא ברור שתמיד מעורר בי רושם שנעשה בעיקר כדי שזה ייראה פחות כמו האוכל הפשוט והמוכר ויותר כמו משהו "של שף". כי כולם יודעים כמה סביח, למשל, אמור לעלות בתצורתו בשגרתית, אבל כשהפיתה נעלמת והחציל והביצה יושבים בנפרד על הצלחת עם איזו נגיעה של קציפת טחינה, אפשר לגבות מחיר כפול. לא אוהב את האופנה הזו.
דבר אחר הוא מנות שיש בהן הרבה מרכיבים, טפטופים, אבקות, שבבים, מריחות, פירורים וכו'. לפעמים זו באמת מנה מוכרת שגרסו אותה למרכיביה ולא תמיד ברור למה, אבל לאו דווקא. גם אצל אותו שף וגם אצל אחרים אפשר למצוא מנות כאלה שלא לוקחות מאכל קלאסי ומקשקשות אותו, אלא עומדות בפני עצמן ויש בהן את ההנאה שלהן. לי כיף לפעמים לגלות את הטעמים והמרקמים השונים והמובחנים שמסתתרים בצלחת ולשלב ביניהם אחרת בכל ביס. זו חוויה אחרת מלקבל הכל קומפלט, לאו דווקא טובה או רעה יותר אלא שונה. כשזה טוב - המנה ה"מפורקת" היא חווייתית ומעוררת עניין והמנה ה"שלמה" מדגישה שילוב טעמים מנצח. כשזה רע - המנה ה"מפורקת" היא קשקוש לא מובן שאין דרך לחבר והמנה ה"שלמה" היא משעממת ונטולת עומק. הכל כתלות בכשרונו של יוצר המנה.