פרח שחור..

[בלו מון]

פרח שחור.. ../images/Emo14.gif

לבד, בודדה.. מילים שהופכות להיות חלק מהמציאות הכל כך עגומה והפאטתית שבה אני חיה. הרגשת מועקה.. אבן כבדה על הלב.. יש משפחה, יש חברים, יש אנשים שאיכפת להם.. אבל.. בפנים.. עמוק בפנים.. הכל נראה ומרגיש רע ושחור ובודד. מערבולת אינסופית.. בילבול עמוק. ערב שבת.. איפה הביחד? היכן הזוגיות? איה הבילויים? היכן, היכן האהבה? מה זו אהבה? האם אדע אי פעם.. האם התיאוריה הכל כך ידועה תהפוך פעם למציאות? האם גם אני אחווה אותה? האם יש מישהו לחוות איתו? להתרפק איתו? מישהו שיאחוז בידי.. מישהו שיאמר "אל תפחדי.. אני כאן, איתך, בשבילך..?" הכל כל כך שחור.. אפרורי .. עצוב.. ובעיקר לבד. אני חיה לי מיום ליום.. מפזרת את ימי ברוח.. משאירה פה ושם ניצוצות, אבל לא להבה.. לא אש.. אף פעם לא מספיק.. תמיד קרוב, תמיד ליד, ממש על הגבול.. אבל. אף פעם לא חודרת פנימה.. אף פעם לא במרכז.. תמיד לבד. רוצה לפרוץ, רוצה לפרוח, רוצה לחיות.. לא רוצה להיות הפרח השחור!! רוצה לחוות את פרפרי התעתוע, את פרפרי השיגוע.. החלמתי חלום?? גברת "לונלי"...זאבה בודדה.. ובסוף אולי.. עם פסימיות אינסופית.. גלמודה? ימים יגידו.. האם אושר מחכה בפינה? האם גם אני אזכה לטעום מעט אהבה? האם הפרח השחור יהפוך צבעו? האם הפרח השחור יהפוך ולו לרגע קט ללבן? האם?

 

[סהר-תמיכה]

ברוכה הבאה ../images/Emo39.gif

את שואלת שאלות על מציאות... אולי תציגי את עצמך ואת המציאות עליה את מדברת

 

[hope_29]

לבלו מון - "האם קולי בוקע מגרונך?"

מכתבך מנוסח כל כך יפה ומרגש. אני מזדהה עמך מאוד ונדהמת כי השתמשת באותם הציטוטים מתוך שירים, אותם המשפטים שאף אני נעזרת בהם על מנת להביע את תחושתי... רק נראה לי שאולי מצבי אף גרוע יותר... את כותבת :"יש משפחה, יש חברים, יש אנשים שאיכפת להם.. אבל.. בפנים.. עמוק בפנים.. הכל נראה ומרגיש רע ושחור ובודד" אז רק שתדעי, יש רבים במצב דומה ולהם איף אפילו חברים או אנשים שאיכפת להם... אני בטוחה שזה לא ממש עוזר לך אבל בכול זאת...צרת רבים... גם אני לא רוצה יותר להיות פרח שחור... בלו מון, האם את עושה משהו על מנת שלא להיות פרח שחור? הייתי שמחה לו היית משתפת אותי במה ניתן לעשות כדי שלא להיות פרח שחור? גם אני רוצה לטעום מטעם האהבה...כמה שזה נשמע נורא, אני בת 29 ומעולם לא חוויתי מהי אהבה..אולי אינני יודעת לאהוב, אולי אינני מניחה לעצמי להתאהב...פוחדת מכשלון ואכזבה.

 

[בלו מון]

חדר משלי..

כן.. משתדלת לעשות הרבה למען עצמי.. בעיקר לאחרונה... לדבר עם פסיכולוגית - דבר שהיה "טאבו" בעבר... לעשות מה שהלב אומר.. ללמוד משהו שמעניין אותי באמת... להחליף עבודה אם צריך.. לטייל בתל אביב כאילו הייתי תיירת בארצי שלי..נכון, לא בטוח שזה מה שיפיג את העצב, את הלבד, את הבדידות את האין אהבה.. אבל.. זה תהליך.. זה צעד אחד קדימה.. יש משפט מדהים שאומר:"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך"... אז... מחפשת לעצמי קצת אור... לא אשקר.. יש ימים טובים ויש יותר ימים רעים... אבל... כמו שאמרתי.. אי אפשר לדעת מה מחכה ממש ממש מעבר לפינה. ולגבי אהבה.. הו אהבה.. אז אני בת 32.. הייתי מאוהבת, הייתי דלוקה, הייתי מעוניינת.. אבל.. אף פעם אף פעם לא אהבתי.... היום אני יודעת שכדי לאהוב, כדי למצוא רגש לאחרים אתה חייב חייב לאהוב קודם את עצמך!!! אין קיצורי דרך.. רק מתוך אהבה עצמית באה אהבה לאחר.. לארקדי דוכין יש שיר מדהים שנקרא "חדר משלי": "יש לי חדר משלי ובחדר יש אור זה כרגע לא אני או אני בשחור זה נמשך כבר שבוע או כבר כמה ימים אם תשאל אותי מדוע? זה עמוק בפנים תתגבר תתבגר כך אומר לי הקול להפגע וליפול כל אחד יכול לכולנו מותר להיות חלשים רק לא לאטום אוזניים לא לעצום אוזניים לא לעזוב ידיים גם בימים קשים יש לי חדר משלי ובו אני נח כמה כל זה ימשך? כמה שמוכרח בנתיים זה שבוע או כבר כמה ימים אם תשאל אותי מדוע? זה עמוק בפנים. תתגבר."

 

[hope_29]

אבל

מהי אהבה עצמית? מהי המשמעות של לאהוב את עצמך על מנת לפנות מקום ולפתח רגשות אהבה כלפי אחר? ובעצם, מהי אהבה? איך ניתן לאהוב מישהו אחר? או את עצמך? ולמה זה לא קורה? האם זה דבר שיש ללמוד אותו? ואיך לעזאזל יוצאים מהבדידות? בדידות חברתית ורגשית?

 

[רחל-נשמה]

hope_29 -כתבתי הבוקר משהו

טריגר-לפעמים דבר חיובי • טריגר-לפעמים דבר חיוביו רחל-נשמה "התמכרות לאישורים חברתיים, גורמת לכך ש"האור הפנימי" שלך יתנוצץ רק כאשר כביכול אדם אחר מאיר עליו "עם פנס" מבחוץ, באמצעות מחמאה או יחס חם. למעשה, בכל מקרה אתה הוא זה "שמדליק את האור", אולי אתה מתבלבל בין המחמאה החיצונית לבין ההרגשה הטובה הנובעת מעצמך, כי הם מתרחשים בו זמנית, ומסיק מסקנה מוטעית שהזולת הוא שגרם להרגשתך הטובה! העובדה ששבחים ומחמאות מסיבים לך הנאה, מוכיחה שאתה יודע להביע דיעה חיובית על עצמך!הרי רק מחשבותייך האישיות יוצרות את כל מצבי הרוח שלך, גם ההנאה מהערכת הזולת מהו אם כן, מקומה של המחמאה החיצונית? היא מהווה את "הטריגר" לאותו גירוי פנימי, שמביא אותך לחשוב דברים טובים על עצמך, וכתוצאה מכך להרגיש טוב. אם פיתחת התמכרות לאישורים חברתיים, הרי שרק "טריגר חיצוני"לוחץ עבורך על הכפתור שמניע את תהליך ההרגשה הטובה. אבל חשוב על כך:כל הכפתורים נמצאים אצלך בפנים! אין צורך להמתין לגירוי חיצוני שיפעיל אותם, אתה יכול ללחוץ עליהם בעצמך!""מדי יום, נסה לשים לב לדברים חיוביים או מעשים טובים, שאתה מבצע, בין אם זכית לתגובה חיובית מהסביבה ובין אם לא. כל פעם שהבחנת בפעולה מעין זו" רשום לך אותה, ככה עושים מעקב כמה שבועות. הייתם קשובים פה לחבר בצט, גרמתם לו לחייך-תרשמו מעשה טוב לעצמיכם. עזרתם לאישה זקנה לעבור את הרחוב-תרשמו מעשה טוב בלי קשר לתודה ממנה. חייכתם למישהו שנראה לכם עצוב ברחוב , אפילו אם לא חייך חזרה-מעשה טוב. מצאתם בחצר איזה גור כלבים, או גור חתולים נטוש נתתם לו חלב. הייתם בסרט נחמד, או ראיתם סרט טוב בערוץ הסרטים -דבר חיובי אפשר להיזכר בדברים שגורמים להרגשות חיוביים, למשל שמעתם שיר שהזכיר לכם את המסיבה ההיא בכיתה ח´, כשהיה ממש כיף והרגשתם אז טוב, וכל החברים היו יחד. ועוד הרשימה ארוכה , אספו לכם כל יום דברים חיובים, או דברים שגרמו לרגשות חיוביים בהתחלה זה יראה לכם מלאכותי , אך אח"כ הנפש שלכם תתרגל לזה והיא תדליק את הכפתורים כבר באופן טבעי ותרגישו טוב יותר. לאט לאט תקבלו את עצמיכם, תואהבו את עצמיכם,ותהיו עצמאים יותר במצבי הרוח שלכם, פחות תלויים בפידבק של אחרים, וממש כשתספרו פה חויה טובה תרגישו טוב מעצם החויה ולא בגלל שהיו מאה תגובות, או בגלל שסהר-תמיכה הגיבו לכם. תרגישו טוב בזכות עצמיכם. מתוך הספר "בוחרים להרגיש טוב" רחל-נשמה

 

[בלו מון]

אבל..

שאלותיך באות מתוך המקום בו את נמצאת.. מקום קר וקודר ועצוב וריק.. וזה לגיטימי, וזה מותר וזה נכון וזה צריך.. אבל!!האיך! צריך לבוא ממך.. מה את מוכנה לעשות כדי ללמוד, כדי לנסות, כדי לצעוד קדימה... אם זה בעזרה נפשית אז פסיכולוג או ייעוץ או קבוצת תמיכה או "הפורום" ואם זה בעניין מיסטי/רוחני אז אולי ללמוד קבלה, אסטרולוגיה, רייקי ועוד שאר מיניירקות.. אם זה להכיר אנשים אז דרך הרשת באתרי הכרויות לחייך גם כשלא ממש בא.. בגדול, הכל אבל הכל תלוי בנו, כל השאר הם הכלים המניעים.. אבל ללא הדלק הפנימי, הניצוץ.. הכל עומד במקום.. ואת יודעת מי שלא הולך קדימה הולך אחורה.. להגיד לך שהגעתי למנוחה ולנחלה.. אז ממש לא.. אבל.. אני משתדלת לעשות משהו.. העיקר לא ללכת אחורה.

 

[hope_29]

בלי דלק, בלי ניצוץ...המת חי

כן, בצער רב אני מגיעה למסקנה הכואבת כי אני מהלכת בין החיים כמ"מת- החי". הולכת צעד קדימה וארבע אחורה...בסיכום כללי אני ברגרסיה תמידית. חנוקה, אבודה וכמו שתיארה morrr בעקר מרוקנת. חסרת כל אנרגיות לעשות משהו עם עצמי פרט ללעבוד. לעבוד עד קצה הגבולות..לשקוע בעבודה ולהתיש עצמי. להגיע לסוף השבוע ממוטטת מעייפות...לישון, לאכול, לשוטט באינטרנט וחוזר חלילה עד לתחילת השבוע. ריק גדול. לעיתים מלווה בדכאון (אמנם לא מהסוג המצריך טיפול נפשי) אבל דכדוך בהחלט. סגורה בין ארבע קירות חדרי, מגיחה לפרקים... בעקר סגורה בין חומות נפשי. (מצטערת על הפסימיות...זה שוב סוף השבוע שגורם לי לשקוע מטה...)

 

[סהר-תמיכה]

את יודעת, בלו מון ../images/Emo29.gif

קראתי את מה שכתבת כאן. וחשבתי שבעצם את מתארת משהו שהוא ריחוק, אולי מעצמך. כאילו רק עכשיו את מתחילה להכיר את עצמך. ולי נראה שלאהוב מישהו זה באמת יותר מלהתאהב, ולהדלק. זה בא מקרבה רבה בין שני אנשים. הרגש הזה לא מופיע ביום אחד, אלא זו עבודה של חודשים, של התקרבות, של עבודה דרך כל הפחדים הכי עמוקים (של נטישה, של בגידה באמון ושל אפשרות לאובדן גם בלי שום כוונה מהצד השני). ועדיין, להשאר יחד. ועדיין לאפשר דלת פתוחה לשני לתוך הלב שלך, ישירות... מפחיד. אבל זה מה שנחוץ. וקודמת לזה באמת זו היכולת להיות קרובה לעצמך. וכמובן כפועל יוצא לאהוב את עצמך.

 

[בלו מון]

חן חן.. ../images/Emo39.gif

אכן... יותר ברור ונכון מכך לא יכול להיות.. תודה.

 

[morrr]

בלי דלק

מה לעשות לפעמים נשארים בלי דלק בלי כוחות של נתינה גם אם זה רק עבור עצמנו. אנו זקוקים למשהו או משהו שירים אותנו ויעזור לנו כי איין לנו מאיין לקחת . לי איין . ממש מרוקנית מלקיחה וגם מנתינה . היתיי רוצה לתת לעצמי אבל אני לא יכולה . נמצאת קצת כאן וקצת במקום אחר בגדול ממש לבד

 

[עמית30]

מרגיש כאילו אני כתבתי את זה ../images/Emo29.gif

כן. גם לי יש משפחה. לא ממש משפחה אוהבת. היו לי פעם חברים. לאט לאט אנשים נעלמים לי. אני לבד. לבד... לבד. בלי משפחה, בלי חברים, בלי אהבה. בלי להבין מה זאת אהבה. אני מנסה, משתדל, עושה כל מה שאני יכול, מחפש מטרה - ולא מוצא. לפעמים אני מרגיש כאילו אין אף אחד בעולם שיבין אותי. אני יודע שאני שונה. לא כמו כולם. אני רואה דברים בצורה שונה. כולם מנסים לשנות אתי, לגרום לי להיות "נורמלי", כמוהם. למה אף אחד לא מקבל אותי כמו שאני? למה אני שונה ? ואז פתאום, כשחשבתי שמצאתי את הפתרון - את הפתרון הסופי. פתאום היא באה. "שונה זה טוב. שונה זה מיוחד". היא הבינה אותי. עכשיו גם היא הולכת. הבן אדם היחיד, האחרון. התקוה האחרונה שהיתה לי. אלוהים, למה?

 

[hope_29]

עמית, ../images/Emo10.gif

Welcome to the club.. "מועדון" הבודדים/ בודדות עלי אדמות פורש את זרועותיו בברכת ברוך הבא. מקווה שבניגוד לשיר Hotel California שם להזכירך "You can Never leave" מקווה שכולנו כן נוכל לעזוב, לעזוב ולגמור כבר עם הבדידות המאכלת כל חלקה טובה בנפשנו... כי החיים קצרים..הזמן חולף מהר...וישועה (שינוי, שיבה למעגל החיים באמת ולא "החיים- מתים") אין. כלום לא קורה. ריק וקודר. עד מתי? ולך עמית, לא נותר אלא לקוות ואולי גם לעשות (אם אינך מרוקן מצברים ואנרגיות עדיין...) משהו על מנת לצאת ממעגל הבדידות והייאוש. אני כבר עמוק בפנים...(לפחות 4 שנים) ולא רואה את נקודת האור...מקווה שעבורך כן תזרח השמש.

 

[נטע....]

ואולי בעצם...

הבדידות ממכרת? כן אני יודעת שזה נשמע מוזר, איך אפשר להתמכר למשהו הרסני כל כך. כואב כל כך. אבל עובדה שבינתיים אני רק מדברת על הבדידות. רק מדברת על הדברים שאני צריכה לעשות אבל לא ממש עושה. אז אולי בכל זאת יש בזה גם תועלת מסויימת. תמיד אני בורחת ממקומות שלא טוב לי בהם. היה לי רע בבית של ההורים - עזבתי את הבית של ההורים. היה לי רע בעבודה הקודמת - עזבתי את העבודה ומצאתי עבודה טובה יותר. למה אם ככה, אני לא עוזבת את הבדידות? חייב להיות בזה גם משהו מועיל, אחרת כבר מזמן הייתי עוזבת את האי הבודד שלי. סתם רציתי לשתף אתכם במחשבות שלי עכשיו...

 

[hope_29]

נטע

אני כן רוצה לשנות ומנסה, אבל המציאות... במכתבים קודמים שלך (מתקופת הכינוי "בודדה") תיארת מצב די דומה למה שאני עוברת. כיום, אני רוצה לעזוב את בית הוריי ומחפשת דירה ושותפה בעיר אחרת כדי לנסות ולשנות. אני די חוששת כי תחושת הבדידות תתעצם, וכי אוותר לחלוטין בודדה כי כרגע אני לפחות עם הוריי בבית וגם אם איננו ממש מנהלים שיחות נפש ויש בינינו פערי מנטליות עצומים עדיין הם היחדים שאכפת להם ממני ואיתם אני עוד יכולה לשוחח. אודה לך אם תוכלי לשתף אותי באיך היה מצבך הנפשי/חברתי כשעזבת את הבית... האם נותרת בודדה עוד יותר או חל שינוי בחייך? אני החלטתי שעל אף הוורקוהוליזם (אני חושבת שזה כבר פורמלי) שלי ברגע שאעבור לדירה החדשה אירשם לפחות לקורס (סטודיו c) או כל קורס אחר ורק לא להשאר לבד...

 

[נטע....]

לפני ואחרי...

hope יקרה! את הבית של ההורים שלי עזבתי בערך לפני שנה וחצי, קצת יותר מזה אחרי שכבר לא יכולתי לסבול יותר. תמיד אני כותבת כאן על הבדידות והחרדה החברתית שלי אבל אני לא זוכרת אם כתבתי כבר מה הסיבה לכך. הסיבה היא אמא שלי, שבעצם אני לא קוראת לה כבר אמא. אני קוראת לה המפלצת. מגיל קטן מאוד היא התעללה בי רגשית, השפילה אותי בכל הזדמנות, האשימה אותי בכל דבר. אז בימים האחרונים שלי בבית ההורים היתה לי תקופה קשה מאוד מבחינה נפשית. הייתי קמה בבוקר ובוכה או סתם, במשך היום פתאום מתחילה לבכות והיו לי פחדים נוראיים. פחדתי לעזוב את הבית של ההורים, כי לא ידעתי מה מחכה לי בחוץ, אבל גם ידעתי שככה אי אפשר להמשיך כי הבית הזה הורס אותי. וכשסוף סוף עזבתי, גרתי עם 3 שותפות בדירה ובימים הראשונים הייתי בהלם. איכשהו פחדתי שגם השותפות ישתלטו עלי כמו המפלצת, למרות שהן דווקא היו נורא נחמדות. בכל זאת כשהן העירו לי על משהו, בלעתי את הלשון ולא ידעתי מה להגיד. כל הזמן ניסיתי למצוא חן בעיניהן, רק שלא יהיו עימותים. בעצם אף מלה שאני אכתוב כאן לא תתאר את ההרגשה הזאת. זה היה נורא. אבל אחר-כך, ככל שעבר הזמן התעשתתי והבנתי שאני נמצאת כבר במציאות שונה, ואחרי שעזבתי את הבית אני אדון לעצמי. וכבר התרגלתי למציאות החדשה ולא הייתי מחליפה אותה במציאות הקודמת. בשום אופן לא!!! אני מוכנה להיחנק עם שכר דירה ומיסים וכו´, אבל רק לא לחיות עוד בגיהנום שחייתי בו לפני כן. גם היום אני גרה בדירה שכורה עם שתי שותפות, לא באותה דירה שבה הייתי כשעזבתי את ההורים, אלא בדירה אחרת, במקום יותר נוח מבחינת העבודה. ועדיין קשה, אני עדיין מפחדת אפילו מהשותפות, אבל זה לפחות לא כמו שהיה אז, כשרק עזבתי. אז אם גם את מרגישה לא טוב במקום שבו את נמצאת, אני מאחלת לך שתמצאי את הדרך לעזוב ולהגיע למקום יותר טוב נטע

 

[hope_29]

תודה!

אבל מה לגבי הבדידות? היתה לך חברה?

 

[נטע....]

בדידות וחברה

כשרק עזבתי את הבית היו לי שתי חברות אבל עם שתהן אני כבר לא בקשר היום. אני חושבת שגם אז הרגשתי מאוד בודדה, אפילו שהיו לי שתי החברות האלה, כי גם אז, לא נפגשנו לעיתים קרובות ובכל אופן לא יכולתי לדבר איתן על הדברים שבאמת כואבים לי כי הרגשתי שהן לא מבינות אותי. זאת בעצם הרגשת הבדידות. וחוץ מזה, גם אז וגם היום אני ממשיכה את אותו דפוס התנהגות שהיה לי כשגרתי עם ההורים: אם אני כבר בבית, אז אני מסתגרת בחדר עם המחשב או עם כל דבר אחר.ואת יודעת מה, לפעמים אני אפילו נהנית מזה, מסתם להיות לבד בלי לעשות כלום. עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני אפילו מבינה עוד יותר את ההבדל שבין בדידות ובין להיות לבד.

 

[stonefroze]

אין שני דברים זהים בעולם.

עמית ידידי. כולנו שונים וכולנו דומים.אולם אנו יותר שונים מאשר דומים. אנו דומים משום שאנו בני אדם והמודעות של מצבנו הקיומי מקרבת אותנו בתחושת שיתוף גורל.אנו יודעים יום יום כי הזמן שלנו בעולם הוא מוקצב ואנו מחפשים לפלס לנו דרך במבוך הניכור והבדידות,אולם רצונתינו כמו ספינה בים סוער ומלא משברים עולים על שירטון ונטרפים.כולנו שואלים את עצמנו מהי הדרך, האם יש דרך? האם יש כמה דרכים?ובאיזה דרך נלך?ומי מבטיח לנו כי בסוף הדרך מצפה תשובה?לעיתים היננו כמו עטלפים עיוורים המפלסים את דרכם בלילה תוך הסתמכות על החזרת הד קולותיהם מהאובייקטים האנושיים האחרים בסביבה. ולעיתים ההדים החוזרים מטעים אותנו ואנו טועים בניווט,הולכים לאיבוד. אדם מתחיל לשאול מהי הדרך כשהוא אובד דרך!רוב האנשים לא ראו ולא רואים מעולם שום דרך אחרת מלבד זאת שהותוותה להם משחר ילדותם. כאשר כל הדברים מתנהלים כשורה הרי אין שום דרך מלבד דרך אחת וכאשר לבני אדם יש רק דרך אחת הרי אין הם צריכים להתייסר בייסורי הבחירה והספק וחוסר הוודאות ולבסוף החרטה והכאב הנובעים מתחושת הטעות. חלקנו כמו ילדים קטנים שהלכו לאיבוד.אולם משאנו מבוגרים בעיני הסביבה גם אמא ואבא והמשפחה לא יכולים לעזור לנו יותר מידי.השפעת הסביבה החיצונית שמחוץ למשפחה עלינו היא מהותית,קריטית.עלינו דבר ראשון לנטרל את ההשפעות השליליות של בעלי הדרך האחת עלינו ולקחת את השליטה והניווט חזרה.עלינו לתת חזרה לרצון לפרוץ,להסתער כמו גדוד רגלים במלחמה ולא להתבצר במלחמה השוחקת והאין סופית בקווי המיגננה ובחפירות רוויות הדם של מאבק עיוור וחסר פשר,רב חללים וריקנות.זהו המנגנון שממנו צומח השיתוק החולני המארר את חיינו.לא תמיד אנו יודעים מיהו בכלל האויב,ואולי הוא בכלל לא קיים,ואם כן,אז במי בכלל אנו נלחמים?בעצמנו?באחרים?ולמה כל המלחמה הזאת?האם היא באמת הכרחית? אינך צריך לחפש את המטרה.המטרה קיימת.כל מי שהוא חי הוא בעל מטרה. אולם אנו טועים להסיק שאם לא השגנו מטרות של אנשים אחרים אנו חסרי ערך ולעולם לא נצלח לכלום.יש דרך.דרך יש.עליך פשוט מאוד להתחיל ללכת. כאשר אנו רוצים להשיג בבת אחת מטרות הנראות לנו גדולות,לעיתים אנו מוותרים בייאוש כבר בתחילת הדרך.תשכח כרגע מהמטרות הגדולות.לך בצעדים מדודים,קטנים.התמד בהליכה ואל תעצור בשולי הדרך לזמן רב מידי. אני רוצה לצטט כאן כמה משפטים מתוך עליסה בארץ הפלאות של לואיס קרול. :התואיל להגיד לי בבקשה באיזו דרך עלי ללכת מכאן?(אליס שואלת את חתול צשר) "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע"אמר החתול. "לא איכפת לי כל כך לאן"אמרה אליס. "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי" אמר החתול. "בתנאי שאגיע לאנשהו"הוסיפה אליס כהסבר. "בטוח שתגיעי" אמר החתול,"אם רק תתמידי בהליכה". ודרך אגב,עמית(במידה וזהו שימך)אני ואתה דומים,אם כי אני בטוח מבלי להכיר אותך בכלל שנסיבות חיינו שונות. אין לי חברים,(בכל מקרה לא כאלה שבמחיצתם אני מרגיש חופשי)אין לי חברה,תחושת הבדידות חונקת אותי לפעמים ושנים רבות מחיי חלפו ברחמים עצמיים של אדם אובד דרך.יחד עם זאת בזמן האחרון למדתי ללכת שוב,בהיסוס אומנם,כמו תינוק שעושה את צעדיו הראשונים,לא כמו עיוור שאיבד זה עתה את מאור עיניו.אחר כך אלך בביטחה,לבסוף אלמד לרוץ ואחר כך אסתער. עמוד בביטחה מול גורלך,אל תירא,עדיין יש לך היכולת ליטול חלק ולעצב אותו. בסיפור קצר של קפקא,אדם אחד עומד לפני שער החוק שנים על גבי שנים עד זיקנה ותשישות ומפחד ויראת שומר הסף לא עושה כל מאמץ להיכנס בשער. בסוף,לעת מותו,כאשר הוא כבר זקן ותשוש וכוחותיו כלו,הוא קורא לשומר הסף ושואל אותו(במילים שלי)הן החוק הוא משאת נפשם של כל בני האדם,איך זה לא ניסה אף איש מלבדי להיכנס לשער החוק.ושומר הסף,שאולי חש מיאוס ורחמים בעת ובעונה אחת כלפי הישיש הזקן,אומר לו:שער זה רק לך נועד,וכעת אני הולך וסוגרו בעדך. עמית,יש לנו אוייב אחד כרגע וזה הפחד לקחת סיכונים.צריך לנטרל את הפחד הזה ולהמשיך לצעוד.צעד אחר צעד,צעד אחר צעד,כאילו היינו מצביאים הצועדים בראש המחנה של צבא רומי או צבא נפוליאון.

 

[עמית30]

רוצה להיות אני

הדבר האחרון שאפשר לאמר עלי הוא שאני לא מנסה. אני לא עומד במקום. אני כל הזמן צועד. בראש מורם. אני לא מתייאש. לפחות מנסה לא להתייאש. זה לא קל לצעוד כשאין לך לאן. אני צועד. לצד הדרך. הולך קדימה מבלי להסתכל לאחור. לפעמים אני מרגיש כאילו אני הולך במעגל. לרוב - העבר רודף אחריי. הדרך משעממת. פה ושם ישנן כמה נקודות אור עמומות. לא משהו מעודד. לאן אני הולך? לאן אני רוצה ללכת? צריך מטרה - אחרת אין טעם להליכה. מה אני רוצה? הלוואי שרק הייתי יודע מה אני רוצה. הייתי מוצא את הדרך הנכונה. הייתי עושה הכל. בינתיים אני צועד ללא מטרה. האם אני רוצה אהבה? אני לא יודע מה זאת אהבה. כולנו שונים. כל אחד חי בעולם נפרד משלו. שישה מיליארד עולמות. לפעמים העולמות חופפים. לאנשים שונים ישנם תחומי עניין דומים. יש מי שאוהב כדורגל. יש מי שאוהב לקרוא ספרים. ישנם כאלה שאוהבים לצפות בסרטים. יש מי שאוהב לבשל, אחרים נהנים לאכול. יש כאלה שאוהבים לתקן ואחרים אוהבים לקנות חדש. אני לא אוהב כלום. אין לי תחביבים. אין לי מטרה. אני לא רוצה לעשות דברים שאני לא נהנה מהם, רק כדי להיות עם מי שנהנה לעשות אותם. אני רוצה להיות אני. עצמי. ניסיתי להתקרב לאנשים, ואנשים פגעו בי. אומרים שרוצים בטובתי. אומרים שאני חכם, מצחיק, שנון. שנהנים לשהות בחברתי. ואז מנסים לשנות אותי. ניסיתי להתרחק מכל מי שפגע בי, ונשארתי לבד. אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות. השגתי הרבה בחיים. לבד. לא חסר לי אוכל - ואני לא אוכל. יש לי איפה לשים את הראש בכל לילה - ואני לא ישן. הבדידות אוכלת אותי - ואני לבד. ניסיתי לשנות. עברתי לגור במקום חדש, מצאתי עבודה חדשה, הכרתי אנשים חדשים. השכנים החדשים מרגישים שאני "עוף מוזר". שאני שונה. אנשים מפחדים מהשונה. הבוס החדש שלי שונא אותי. זאת לא סתם הרגשה שלי. אנשים אומרים לי את זה. חשבתי שאם מספרים לי דברים כאלה אולי בכל זאת אכפת למישהו ממני, ואז התברר לי שטעיתי. שוב. אנשים פוחדים ממני. רואים את הקוצים ומתרחקים. אני מנסה דברים חדשים. מנסה לשנות. הבעיה היא לא אצלי. אני שונה, ואנשים פוחדים לנסות דברים שונים, לא מוכרים. אני מרגיש כמו מישהו שיודע לדבר במאתיים שפות שונות. בבטחון. ברהיטות. בלי לגמגם -בעולם שמדבר בשפה המאתיים ואחת. התחלתי ללמוד והפסקתי. אני לא מרגיש שאני צריך תעודה כדי להוכיח את מה שאני כבר יודע. אנשים מנצלים את מי שיודע. את מי שיש לו. קנאה. אנשים רוצים את מה שיש לי, וכשאני אני נותן - לוקחים ובורחים. אני אוהב. אני לא שונא. גם את מי שפגע בי. התרגלתי. התרגלתי לזה שפוגעים בי. הייתי נותן הכל כדי להיות "רגיל". כמוהם. לא רוצה להיות "מיוחד". אבל אני שונה. אני לא יודע לפגוע. אני יודע לאהוב, ולא יודע מה זאת אהבה. אני טוב מדי, ואנשים מנצלים את זה. ויתרתי על המון ואנשים רוצים עוד. ואני נותן. רע לי, ואני דואג שלאחרים יהיה טוב. אני כבר מת.