תודה לכולן על המחשבות והכוונות הטובות
מנסה לנסח את עצמי בהרבה מילים ובתמונה אחת.
התמונה שהכי משקפת אותי ביומיים האחרונים, זו התמונה של קתלין סטארק מפרק החתונה האדומה של משחקי הכס.
התהום והאין אכן מוחלטים בימים האלה והמילים שהשתמשתי בהן בעצמי גם באובדנים הקודמים, לא יכולות להפחיד אותי יותר ממה שהמציאות מפחידה אותי.
ברור שאני שמחה שיש לי את הבת שלי שהיא האור שלי חיי ונשמת אפי והסיבה היחידה (היחידה!) שבגללה אני קמה בבוקר. היא מצילה אותי כל הזמן, והיא בכלל לא יודעת את זה.
ובכל זאת, במקום שבו אני נמצאת כרגע (הפסקת הריון יזומה שלישית בתוך 3 שנים, הפלה שלישית בתוך שנה), אני לא מבינה למה זה אמור לנחם אותי שיש לי אותה.
האם אני אמורה להתנחם גם בעובדה שיש רכב בבעלותי שאיפשר לי להגיע לביה"ח ולקבל את התוצאות הרשמיות 20 דקות אחרי שיחת הטלפון? שיש לי בעל מסור ואוהב שהולך איתי באש ובמים? שאני מתגוררת בעיר שיש בה 3 בתי חולים ציבוריים ולפחות בי"ח אחד פרטי ושיש לי אפשרות בחירה איפה לעבור את הגרידה היזומה? שיש לי מספיק כסף כדי לעבור את הגרידה הזו אצל רופא פרטי שאני סומכת עליו? שאני חיה במדינה שמאפשרת לנשים זכות על גופן?
כל הדברים הללו חשובים מאוד ותורמים ומנחמים, אבל 48 שעות אחרי שקיבלתי את הבשורה, אני לא מתנחמת בכלום. אפילו לא בבת שלי.
48 שעות אחרי שקיבלתי את הבשורה, אני לא יודעת איך ממשיכים הלאה, אני לא יודעת איך אגיע למסיבת סיום השנה בגן עם בטן ריקה, אני לא יודעת איך להכין את הבת שלי למה שיהיה מחר ובהמשך השבוע.
48 שעות אחרי שקיבלתי את הבשורה, אני לא מבינה איך הלכתי שולל אחרי כל הנשים כאן ובמציאות שניסו (והצליחו) לגרום לי להיות אופטימית - כי "תפסיקי לחשוב מחשבות רעות" ו"למה בכלל את מדברת על גרידה, הרי יש סיכוי טוב שהכל יהיה בסדר" ו"עכשיו את צריכה להיות רגועה".
מזכירה לעצמי שוב ושוב שבמקרה שלי עדיף לשמור על פסימיות ולהיות מופתעת לטובה, מאשר להיות אופטימית וליפול ממרומי השמיים הורודים אל התהום העמוקה והשחורה של האובדן.
לא חלמתי מגיל צעיר להיות אמא. למעשה עד גיל 34 בערך, לא רציתי להיות אמא.
מהרגע שהחלטתי להיות אמא, היה לי ברור שאני רוצה לפחות 2 ילדים. קצת לחוץ מבחינת הגיל, אבל לגמרי אפשרי וריאלי.
אין לי דבר וחצי דבר נגד ילדים יחידים. האיש שאיתו אני חולקת את חיי הוא בן יחיד, והוא גם יתום.
ואני יודעת שלמרות שבתור ילד הוא אהב להיות בן יחיד, היום כשהוא אדם מבוגר ואבא, הוא כואב את היותו בן יחיד והוא מרגיש שחסר לו.
אני לא יודעת אם האמהות תשנה אותך, לא יודעת אם תרגישי שהילדים שלך הם החיים עצמם ולא רק תוספת, לא יודעת אם תרצי לקטוף את הירח והכוכבים למענם.
מבחינתי הבת שלי היא לגמרי החיים עצמם, ואני רוצה ומוכנה לעשות למענה הכל.
אני יודעת שמסכת הייסורים שאני עוברת בשנים האחרונות היא לא רק בשבילי ובשביל בעלי, אלא גם ובעיקר בשביל הבת שלי. לא רק כי היא מבקשת שיהיו לה אחים, אלא כי אנחנו חושבים שהחיים שלה יהיו טובים יותר ושלמים יותר אם היא תחווה אחאות.
ויכול להיות שבסוף, למרות כל המאמצים שלנו, היא תישאר בת יחידה. כי בניגוד לאמירה שמי שמתאמץ מצליח, לצערי לא תמיד משיגים או מקבלים את מה שרוצים, גם אם מתאמצים מאוד וגם אם עושים הכל.
אין לי מושג לגבי העתיד. בשלב זה החלטנו שלא להחליט. קודם צריך לסיים את ההריון הנוכחי, לבדוק אם יש או אין שארית (אני כמובן מתכוננת לכך שתהיה שארית), ואח"כ נחשוב.
