פרישה ../images/Emo203.gif
שלום חברים. לאחרונה, עקב רמת הפעילות הנמוכה בפורום, עשיתי קצת חושבים עם עצמי. המצב שבו הפורום למעשה כמעט מת העציב אותי מאוד, ולא ידעתי מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את זה. אז חשבתי קצת עם עצמי, נעזרתי באנשים חכמים, והנה מה שראיתי: אני מאוד אוהבת את הפורום הזה. יזמתי והקמתי אותו לפני 3 שנים (יחד עם מישמיש האהובה), כשסיימתי את הקורס והתחלתי לעסוק בליצנות רפואית. ראיתי את עצמי אז כמנהיגה בקהילה שלנו, כמישהי שמקדמת את הנושא בארץ ובכלל, כמישהי שרוצה לעשות כאן משהו שלא היה קיים קודם. מתוך הראייה הזאת וההתלהבות והאנרגיה שהיא הביאה איתה, צירפתי את מישמיש, ויחד איתה יצרנו וקידמנו את הפורום הזה בכל צורה אפשרית. חילקנו את כתובת הפורום במפגשים, גייסנו תרומות, יזמנו תחרויות והצלחנו באמת לבנות קהילה פעילה ומשתפת, שנפגשת גם מחוץ לעולם הוירטואלי, תומכת ויוצרת ביחד. במשך כמעט שנתיים הפורום הזה היה פעיל והביא ערך למשתתפים שלו, כותבים וקוראים שקטים כאחד. אח"כ דברים התחילו להשתנות. מישמיש פרשה מניהול, אנשים התחלפו, הלכו ובאו, והפורום דעך. פפריקה נחלצה לעזרה וניסתה לקדם דברים, אבל גם זה לא צלח ובסופו של דבר היא בחרה לפרוש מהניהול. בנקודה הזו שבה שקלנו יחד מה לעשות, אני אמרתי שכל עוד אני יכולה אני אגרום לדברים לקרות, אני אגרום לפורום "שלי" להמשיך לחיות. וניסיתי, אבל ללא הצלחה. ועכשיו שאלתי את עצמי למה? למה לא הצלחתי? הרי כשרציתי היו לי המון רעיונות, ואנרגיות, והתלהבות, ואנשים אחרים נרתמו והתחילו להעלות יוזמות משלהם וכו', אז למה עכשיו זה לא קורה? וכשהסתכלתי על זה באמת, התשובה היתה מול העיניים שלי: היום הנושא כבר לא בוער בעצמותי. כבר מעל שנתיים שאני לא עוסקת באופן פעיל בליצנות, רק על גבי הפורום. אני עדיין מאוד רוצה שהוא יצליח, אבל זה כבר לא לגמרי שלי. פתאום לקדם דברים הפך להיות עול, משהו שחייבים לעשות, צריך לדאוג לפורום, ונעלמו מזה חדוות היצירתיות, המשחק, והכיף. והתוצאה היא שכמו שהם נעלמו מהחוויה שלי כמנהלת, הם נעלמו גם מהפורום עצמו: אנשים פחות ששים לשתף, לכתוב, לשחק, להתייעץ ולהשתטות. אני לוקחת את מלוא האחריות על זה. ברגע שראיתי את זה, הבנתי שאולי אני מפריעה לפורום יותר מאשר מקדמת אותו. אני כבר לא מנהיגה בקהילה המקסימה הזו, ובמקום מסוים אני עדיין נאחזת במה שאפשר כדי להמשיך להיות שייכת. הבנתי גם שאני חושבת שבלעדי לא יהיה פורום, אבל האמת המרה היא שגם איתי אין ממש פורום. לאור כל אלה הגעתי למסקנה שהגיע הזמן שלי לפרוש ולפנות את המקום למישהו שאולי יוכל להצעיד את הפורום קדימה שוב. במקביל, ועוד לפני שהספקתי לדבר על זה עם מישהו, יצרו איתי שוב קשר מהנהלת הפורומים של תפוז. לאור הפעילות הנמוכה בפורום הם רוצים לסגור אותו, וכרגע זאת ההחלטה. מכיוון שאני רואה אחריות מלאה שלי לזה שהפורום "התייבש", אני בהחלט חושבת שמישהו אחר, שכן רואה את עצמו כמנהיג בקהילה המקסימה הזו, וכן בוער בעצמותיו לקדם את הנושא, יוכל לעשות פה פלאים, להחזיר את הפורום לתקופות הזוהר שלו ואף להגיע למעלה מזה. אם מישהו מכם רואה בזה הזדמנות, אני אשמח אם תפנו אלי. אני רוצה שתדעו שבין אם הפורום ימשיך להתקיים ובין אם לא, אני מלאת גאווה על מה שיצרנו כאן ביחד. אני יודעת שהפורום הזה עשה הבדל בתחום, קידם, עזר ואפשר לאנשים בעלי סוגי הכשרות שונים ומטרות שונות להיפגש, להעשיר, ואף לעבוד ביחד. זה משהו שלא היה אפשרי קודם, והיום הוא נראה כמעט מובן מאליו. תודה שאפשרתם לזה לקרות, תודה שהייתם כאן. המון אהבה
טושטוש
שלום חברים. לאחרונה, עקב רמת הפעילות הנמוכה בפורום, עשיתי קצת חושבים עם עצמי. המצב שבו הפורום למעשה כמעט מת העציב אותי מאוד, ולא ידעתי מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את זה. אז חשבתי קצת עם עצמי, נעזרתי באנשים חכמים, והנה מה שראיתי: אני מאוד אוהבת את הפורום הזה. יזמתי והקמתי אותו לפני 3 שנים (יחד עם מישמיש האהובה), כשסיימתי את הקורס והתחלתי לעסוק בליצנות רפואית. ראיתי את עצמי אז כמנהיגה בקהילה שלנו, כמישהי שמקדמת את הנושא בארץ ובכלל, כמישהי שרוצה לעשות כאן משהו שלא היה קיים קודם. מתוך הראייה הזאת וההתלהבות והאנרגיה שהיא הביאה איתה, צירפתי את מישמיש, ויחד איתה יצרנו וקידמנו את הפורום הזה בכל צורה אפשרית. חילקנו את כתובת הפורום במפגשים, גייסנו תרומות, יזמנו תחרויות והצלחנו באמת לבנות קהילה פעילה ומשתפת, שנפגשת גם מחוץ לעולם הוירטואלי, תומכת ויוצרת ביחד. במשך כמעט שנתיים הפורום הזה היה פעיל והביא ערך למשתתפים שלו, כותבים וקוראים שקטים כאחד. אח"כ דברים התחילו להשתנות. מישמיש פרשה מניהול, אנשים התחלפו, הלכו ובאו, והפורום דעך. פפריקה נחלצה לעזרה וניסתה לקדם דברים, אבל גם זה לא צלח ובסופו של דבר היא בחרה לפרוש מהניהול. בנקודה הזו שבה שקלנו יחד מה לעשות, אני אמרתי שכל עוד אני יכולה אני אגרום לדברים לקרות, אני אגרום לפורום "שלי" להמשיך לחיות. וניסיתי, אבל ללא הצלחה. ועכשיו שאלתי את עצמי למה? למה לא הצלחתי? הרי כשרציתי היו לי המון רעיונות, ואנרגיות, והתלהבות, ואנשים אחרים נרתמו והתחילו להעלות יוזמות משלהם וכו', אז למה עכשיו זה לא קורה? וכשהסתכלתי על זה באמת, התשובה היתה מול העיניים שלי: היום הנושא כבר לא בוער בעצמותי. כבר מעל שנתיים שאני לא עוסקת באופן פעיל בליצנות, רק על גבי הפורום. אני עדיין מאוד רוצה שהוא יצליח, אבל זה כבר לא לגמרי שלי. פתאום לקדם דברים הפך להיות עול, משהו שחייבים לעשות, צריך לדאוג לפורום, ונעלמו מזה חדוות היצירתיות, המשחק, והכיף. והתוצאה היא שכמו שהם נעלמו מהחוויה שלי כמנהלת, הם נעלמו גם מהפורום עצמו: אנשים פחות ששים לשתף, לכתוב, לשחק, להתייעץ ולהשתטות. אני לוקחת את מלוא האחריות על זה. ברגע שראיתי את זה, הבנתי שאולי אני מפריעה לפורום יותר מאשר מקדמת אותו. אני כבר לא מנהיגה בקהילה המקסימה הזו, ובמקום מסוים אני עדיין נאחזת במה שאפשר כדי להמשיך להיות שייכת. הבנתי גם שאני חושבת שבלעדי לא יהיה פורום, אבל האמת המרה היא שגם איתי אין ממש פורום. לאור כל אלה הגעתי למסקנה שהגיע הזמן שלי לפרוש ולפנות את המקום למישהו שאולי יוכל להצעיד את הפורום קדימה שוב. במקביל, ועוד לפני שהספקתי לדבר על זה עם מישהו, יצרו איתי שוב קשר מהנהלת הפורומים של תפוז. לאור הפעילות הנמוכה בפורום הם רוצים לסגור אותו, וכרגע זאת ההחלטה. מכיוון שאני רואה אחריות מלאה שלי לזה שהפורום "התייבש", אני בהחלט חושבת שמישהו אחר, שכן רואה את עצמו כמנהיג בקהילה המקסימה הזו, וכן בוער בעצמותיו לקדם את הנושא, יוכל לעשות פה פלאים, להחזיר את הפורום לתקופות הזוהר שלו ואף להגיע למעלה מזה. אם מישהו מכם רואה בזה הזדמנות, אני אשמח אם תפנו אלי. אני רוצה שתדעו שבין אם הפורום ימשיך להתקיים ובין אם לא, אני מלאת גאווה על מה שיצרנו כאן ביחד. אני יודעת שהפורום הזה עשה הבדל בתחום, קידם, עזר ואפשר לאנשים בעלי סוגי הכשרות שונים ומטרות שונות להיפגש, להעשיר, ואף לעבוד ביחד. זה משהו שלא היה אפשרי קודם, והיום הוא נראה כמעט מובן מאליו. תודה שאפשרתם לזה לקרות, תודה שהייתם כאן. המון אהבה
