פרק 1.2
החלק השני של הפרק הראשון מהשרשור הקודם שלי (אף על פי שהם לא קשורים זה לזה בינתיים). לי אישית הוא מרגיש יותר אמין וזורם מהחלק הראשון, אבל לצערי אני לא יודע לשים את האצבע על למה.
כל תגובה תתקבל בברכה
עומרי עצר את הרכב ליד הכניסה לטרמינל והסתכל על ענבל.
"זה לא שאני לא גאה בך", הוא אמר, "אני פשוט לא מבין למה את צריכה לעשות את זה בתחתונים, זה הכל".
"אמרתי לך כבר אלף פעם- זה בסך הכל גימיק. אנחנו נותנים לאנשים מה שהם רוצים לראות. אין לך בעיה שאני עושה תוכנית על השרדות, ואין לך בעיה שאני מדגמנת תחתונים, אז למה יש לך בעיה עם השילוב?" לא ככה ענבל תכננה את הפרידה שלהם, והיא כעסה שעומרי לא הצליח להשלים עם ההחלטה שלה.
"כשאת מדגמנת תחתונים זה הגיוני שתהיי בתחתונים. כשאת עושה תוכנית על השרדות בתחתונים את סתם יורדת ל-"
"אל תגיד את זה" היא קטעה אותו.
הוא העיף מבט אחד בעיניים שלה והחליט לנסח מחדש. "את יודעת למה אני מתכוון".
"לא, אני לא יודעת, ואת הדיון הזה היינו צריכים לנהל לפני שפירסמנו את התוכנית. עכשיו זה בטח לא הזמן".
"כן, אבל לא חשבתי שבאמת-" הפעם זאת הייתה הכריזה שקטעה אותו, קוראת לכל הנוסעים לניו יורק לשער 4 בי. הוא חיכה עד שההודעה תסתיים. "לא משנה, אולי את צודקת" הוא נאנח, "אני רק דואג לך".
"אני יודעת" היא חייכה אליו, והוא לא יכל שלא לחייך בחזרה "בגלל זה אני אוהבת אותך". היא נישקה אותו ופתחה את הדלת. עומרי מיהר לצאת ולעזור לה להוציא את המזוודה מתא המטען.
"את בטוחה שאת לא רוצה שאני אבוא איתך?" הוא שאל.
"דיברנו על זה מאמי, אתה לא יכול לקחת חודש חופש מהעבודה, ובכל מקרה לא יהיה לנו זמן להיות ביחד- אנחנו מתחילים לצלם יומיים אחרי שאני נוחתת ויוצאים חזרה לארץ יומיים אחרי שמסיימים".
"כן" הוא אמר, מיואש, והניח את המזוודה על המדרכה. "תשמרי על עצמך, בסדר?"
"זאת המטרה" היא אמרה וחייכה. הם התחבקו והתנשקו והיא נכנסה אל הטרמינל, מושכת את המזוודה מאחוריה.
הוא הסתכל עליה כאילו זאת הייתה הפעם האחרונה שיראה אותה, ולפתע חשב על משפט המחץ שהיה גורם לה להישאר אם היה אומר אותו בזמן. שפתיו נמתחו בחיוך מאולץ והוא חזר למכונית כדי להתחיל את דרכו הבייתה.
"תני לי לנחש", אילן חיכה לה ליד הכניסה לטרמינל והצטרף אליה ברגע שנכנסה, "הוא הציע להצטרף אלינו?"
"אילן, נשמה, זה מה זה לא הזמן עכשיו".
"בסדר בסדר, את יודעת שאני סתם צוחק", הוא אמר, וענבל ידעה שהוא לא סתם צוחק.
"בכל מקרה, עם מי אנחנו טסים?" היא שאלה, בוחנת את הטורים בדלפקי הצ'ק אין.
"אל על" הוא עיוות את השפה העליונה, "פעם היו משקיעים בהפקות כאלה ושוכרים מטוס פרטי".
"רק תראה שאתה לא מפונק, הא?"
"טוב, חלקנו נכנסנו לתעשייה בגלל התנאים, לא כולנו מוכנים לשרוד ביער בתחתונים".
היא עמדה לענות, אבל הכריזה קטעה אותה, קוראת לנוסע האחרון של טיסה אל-אר-46 ללונדון. כשההודעה נגמרה היא החליטה לוותר.
הם עברו את התהליך הביטחוני במהירות- מהפריבילגיות של הנוסעים במחלקה ראשונה- ודילגו על הדיוטי-פרי לטובת הטרקלין השמור לנוסעים במחלקות היקרות יותר, שם ענבל תכננה להירגע עד הטיסה עם כוס קפה וספר שקנתה בדרכה לשדה התעופה.
החלק השני של הפרק הראשון מהשרשור הקודם שלי (אף על פי שהם לא קשורים זה לזה בינתיים). לי אישית הוא מרגיש יותר אמין וזורם מהחלק הראשון, אבל לצערי אני לא יודע לשים את האצבע על למה.
כל תגובה תתקבל בברכה
עומרי עצר את הרכב ליד הכניסה לטרמינל והסתכל על ענבל.
"זה לא שאני לא גאה בך", הוא אמר, "אני פשוט לא מבין למה את צריכה לעשות את זה בתחתונים, זה הכל".
"אמרתי לך כבר אלף פעם- זה בסך הכל גימיק. אנחנו נותנים לאנשים מה שהם רוצים לראות. אין לך בעיה שאני עושה תוכנית על השרדות, ואין לך בעיה שאני מדגמנת תחתונים, אז למה יש לך בעיה עם השילוב?" לא ככה ענבל תכננה את הפרידה שלהם, והיא כעסה שעומרי לא הצליח להשלים עם ההחלטה שלה.
"כשאת מדגמנת תחתונים זה הגיוני שתהיי בתחתונים. כשאת עושה תוכנית על השרדות בתחתונים את סתם יורדת ל-"
"אל תגיד את זה" היא קטעה אותו.
הוא העיף מבט אחד בעיניים שלה והחליט לנסח מחדש. "את יודעת למה אני מתכוון".
"לא, אני לא יודעת, ואת הדיון הזה היינו צריכים לנהל לפני שפירסמנו את התוכנית. עכשיו זה בטח לא הזמן".
"כן, אבל לא חשבתי שבאמת-" הפעם זאת הייתה הכריזה שקטעה אותו, קוראת לכל הנוסעים לניו יורק לשער 4 בי. הוא חיכה עד שההודעה תסתיים. "לא משנה, אולי את צודקת" הוא נאנח, "אני רק דואג לך".
"אני יודעת" היא חייכה אליו, והוא לא יכל שלא לחייך בחזרה "בגלל זה אני אוהבת אותך". היא נישקה אותו ופתחה את הדלת. עומרי מיהר לצאת ולעזור לה להוציא את המזוודה מתא המטען.
"את בטוחה שאת לא רוצה שאני אבוא איתך?" הוא שאל.
"דיברנו על זה מאמי, אתה לא יכול לקחת חודש חופש מהעבודה, ובכל מקרה לא יהיה לנו זמן להיות ביחד- אנחנו מתחילים לצלם יומיים אחרי שאני נוחתת ויוצאים חזרה לארץ יומיים אחרי שמסיימים".
"כן" הוא אמר, מיואש, והניח את המזוודה על המדרכה. "תשמרי על עצמך, בסדר?"
"זאת המטרה" היא אמרה וחייכה. הם התחבקו והתנשקו והיא נכנסה אל הטרמינל, מושכת את המזוודה מאחוריה.
הוא הסתכל עליה כאילו זאת הייתה הפעם האחרונה שיראה אותה, ולפתע חשב על משפט המחץ שהיה גורם לה להישאר אם היה אומר אותו בזמן. שפתיו נמתחו בחיוך מאולץ והוא חזר למכונית כדי להתחיל את דרכו הבייתה.
"תני לי לנחש", אילן חיכה לה ליד הכניסה לטרמינל והצטרף אליה ברגע שנכנסה, "הוא הציע להצטרף אלינו?"
"אילן, נשמה, זה מה זה לא הזמן עכשיו".
"בסדר בסדר, את יודעת שאני סתם צוחק", הוא אמר, וענבל ידעה שהוא לא סתם צוחק.
"בכל מקרה, עם מי אנחנו טסים?" היא שאלה, בוחנת את הטורים בדלפקי הצ'ק אין.
"אל על" הוא עיוות את השפה העליונה, "פעם היו משקיעים בהפקות כאלה ושוכרים מטוס פרטי".
"רק תראה שאתה לא מפונק, הא?"
"טוב, חלקנו נכנסנו לתעשייה בגלל התנאים, לא כולנו מוכנים לשרוד ביער בתחתונים".
היא עמדה לענות, אבל הכריזה קטעה אותה, קוראת לנוסע האחרון של טיסה אל-אר-46 ללונדון. כשההודעה נגמרה היא החליטה לוותר.
הם עברו את התהליך הביטחוני במהירות- מהפריבילגיות של הנוסעים במחלקה ראשונה- ודילגו על הדיוטי-פרי לטובת הטרקלין השמור לנוסעים במחלקות היקרות יותר, שם ענבל תכננה להירגע עד הטיסה עם כוס קפה וספר שקנתה בדרכה לשדה התעופה.
