היה פרק מקסים בעיניי
במיוחד שני השירים שהאמא שרה.
כל כך ריגש אותי לראות את כל הדברים הישנים האלו: את המסיבה במועדון ביום סיינט פטריק, את השיעור של טד כשהוא התבלבל בכיתה. את האמא עם החלוק שראינו בהתחלה רק את העקב שלה.
זה היה נהדר לדעתי וממש מרגש. כל הרגעים האלו שאמרו לנו ש"האמא הייתה שם", סופסוף רואים אותה שם. חשבתי שלא תהיה דרך טובה לסיים את הסדרה והפגישה של טד והאמא, כי גרמו לנו לצפות לזה יותר מדי והציבו לעצמם רף גבוה, אבל הפרק הזה בהחלט ענה על הרף שהם הציבו לדעתי.
כמה דברים נחמדים: כשטד הזכיר את ציורי הרובוטים שלה, וכשראו אותם בפרק, זה היה בול מה שדמיינתי. אותו סגנון ציור ואותו שימוש בצבעים. בדיוק ככה דמיינתי את ציורי הרובוט האלה נשבעת.
זוכרים שהייתה תיאוריה שהאמא היא זו שטד נתקע בה בסיינט פטריק? איך אהבתי שהכותבים ירדו על הצופים כשקלי אמרה: "אהבת חייך יכול להתקע עכשיו במישהי אחרת!" והאמא ענתה לה: "אני בספק..." זה היה כמו מסר שהכותבים העבירו לנו: כן, אנחנו מכירים את התיאוריה הזאת. כן, לא שכחנו מהחלק הזה. ולא- זו לא האמא! חה! אתם רואים? לא הלכנו בדרך הזו. חה חה."
השיר של האינגליש מאפין בהחלט היה הונטינגלי ביוטיפול.
מאוד אהבתי את ההשוואה של האמא בין אהבה ללזכות בלוטו, כי זו בדיוק אותה השוואה שטד השתמש בה בפרק ה.. שני\שלישי של הסדרה.