דיוני סלון הם משחקי "נדמה לי"
אבל תמיד קיים בינם לבין המציאות פער. במקום להמשיך את משחק ה"נדמה לי" בו התחלתם, אני מעדיפה להתייחס למציאות.
* העימות הראשוני עם המציאות מתחיל בנקודת הפגישה בין הזוגות.
איך זוג ישראלי הרוצה לאמץ ילדה פוגש זוג רוסי עני חולה אידס שיש לו ילדה שהם מחפשים לה משפחה מאמצת?
איך שני הזוגות מכירים עורך דין עליו שני הזוגות סומכים לעריכת חוזה בנושא אימוץ?
למרות שבמשחקי נדמה לי זו סיטואציה שיכולה להתרחש, איני רואה אותה מתרחשת במציאות ללא מעורבות של גורמים הפועלים בצורה לא חוקית. מישהו צריך לקשר בין הזוגות האלו, מישהו צריך לתקשר עם שני הזוגות האלו, והמישהו הזה לא יעשה זאת לשם שמיים. במצב החוקי העמותות הן אלו שעושות את עבודת הקישור בין הורים מאמצים לילד מאומץ (לא להוריו הביולוגים), ומוטל עליהן פיקוח מצד שתי המדינות כדי שלא יהיה ניצול לרעה.
* העימות הבא הוא ההגירת אדם ממדינה למדינה. נהלי יציאה מרוסיה, ונהלי כניסה לישראל.
כיצד אדם כלשהו יוצא ממדינה אחת ונכנס למדינה אחרת בימינו אנו? כך יצא הילד מרוסיה ויכנס לישראל.
אם האימוץ נעשה בצורה חוקית ברוסיה ובישראל, הילד יכנס לישראל ויקבל אזרחות ישראלית (בסופו של הליך בירוקרטי כלשהו).
אבל אם לא נערך אימוץ חוקי על פי נהלי ברוסיה, אי אפשר לאשרר אותו בישראל, ולילד אין שום מעמד בישראל, בהנחה שהצליחו להכניס אותו בכלל לישראל.
איני מכירה את נהלי הימיאה מרוסיה, אך מי שאינו אזרח ישראלי, ולא משנה בן כמה הוא, זקוק לאישורי כניסה מסוג זה או אחר לישראל. תיירים ממדינות מערביות יכולים לנכנס לתקופה מסויימת ללא קבלת אישור מראש, אך כניסה לתקופה ארוכה (וילד מאומץ אמור להכנס לתקופת חיים) מצריכה אישורים לפני הכניסה. זו בירוקרטיה ארוכה ומסובכת. במקרה של ילד שאינו יכול לטפל בזה בעצמו, אפוטרופוסיו אמורים לעשות זאת. אבל אם ה"אימוץ" נעשה בצורה פרטית לחלוטין, ההורים המאמצים אינם אפוטרופוסים, ואינם יכולים לבקש דבר עבורו.
איננו ילדים יותר. משחקי "נדמה לי" אינם מציאות. זה הזמן להתבגר.
