מביאה ברכה
New member
פרשת השבוע
בס"ד פרשת יתרו י"ז שבט התשס"ט דרך הנשר "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:" המשפט הפותח את תיאור המעמד מאלף: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות י"ט, ד'). לאמור, אהבתי לכם באה לידי ביטוי במכות הקשות אשר הנחתי על המצרים. אהבתי באה לידי ביטוי נוסף בכך שגוננתי עליכם. "כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנו על כנפיו. אומר: מוטב יכנס החץ בי ולא בבני" (רש"י בפירושו במקום). וכן מופיע דימוי זה גם בפרשת האזינו (דברים ל"ב, י"א): "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו". הנשר, מלך העופות, הפורש כנפיו וממריא אל על יכול להעניק כל זאת לגוזליו, שהרי "בני מלכים" הם, והוא קובע אותם במרומי על ופסגת רחמיו. העיר והאיר הרש"ר הירש: אכן הגוזל יעלה על גבי הנשר לשמי רום, אך עליו לטפס בכוחותיו הוא. הנשר אינו יכול להעלותו על גבו. אם אכן יעשה זאת אין כמוהו. (בעוד גוזלי שאר העופות נישאים שלא מרצונם ע"י אצבעות העופות, ואין מוטל עליהם לעשות מאומה). סופו של הפסוק: "ואביא אתכם אלי". מתרגם התרגום: "וקרבתי אתכם לעבודתי". הוה אומר, אחר כל האהבה והחיבה הבאים מיוצרו של עולם מוטל עלינו התפקיד לעלות, לטפס, להתאמץ, אזי נתקרב אליו ונרקיע לשמי רום. שבת שלום הרב יוסף ברוק מבית "עת לחשוב" Http://www.hidabroot.org אם אהבת את הדברים, העבר אותם לחבריך
בס"ד פרשת יתרו י"ז שבט התשס"ט דרך הנשר "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:" המשפט הפותח את תיאור המעמד מאלף: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות י"ט, ד'). לאמור, אהבתי לכם באה לידי ביטוי במכות הקשות אשר הנחתי על המצרים. אהבתי באה לידי ביטוי נוסף בכך שגוננתי עליכם. "כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנו על כנפיו. אומר: מוטב יכנס החץ בי ולא בבני" (רש"י בפירושו במקום). וכן מופיע דימוי זה גם בפרשת האזינו (דברים ל"ב, י"א): "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו". הנשר, מלך העופות, הפורש כנפיו וממריא אל על יכול להעניק כל זאת לגוזליו, שהרי "בני מלכים" הם, והוא קובע אותם במרומי על ופסגת רחמיו. העיר והאיר הרש"ר הירש: אכן הגוזל יעלה על גבי הנשר לשמי רום, אך עליו לטפס בכוחותיו הוא. הנשר אינו יכול להעלותו על גבו. אם אכן יעשה זאת אין כמוהו. (בעוד גוזלי שאר העופות נישאים שלא מרצונם ע"י אצבעות העופות, ואין מוטל עליהם לעשות מאומה). סופו של הפסוק: "ואביא אתכם אלי". מתרגם התרגום: "וקרבתי אתכם לעבודתי". הוה אומר, אחר כל האהבה והחיבה הבאים מיוצרו של עולם מוטל עלינו התפקיד לעלות, לטפס, להתאמץ, אזי נתקרב אליו ונרקיע לשמי רום. שבת שלום הרב יוסף ברוק מבית "עת לחשוב" Http://www.hidabroot.org אם אהבת את הדברים, העבר אותם לחבריך
, תנו רבנן, חמישה דברים משכחים את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו. ויש אומרים אף המניח כלי תחת מראשותיו. והנה בענין אכילת לב של בהמה, כבר הארכנו בהלכה מיוחדת בענין אכילת לב של בהמה או של עוף על פי דברי המקובלים, והבאנו שאין זה איסור מן הדין כלל, ואף שאכילת לב הבהמה אמנם גורמת לשכחה, מכל מקום איסור ממש אין כאן גם אם כדאי להמנע מכך. ולענין אכילת זיתים, הנה בלשון הבריתא שנינו: "הרגיל בזיתים" ולא שנינו "האוכל זיתים", וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שלשון זו היא בדקדוק, משום שמי שאינו "רגיל" בזיתים, אלא אוכל מהם באקראי בעלמא, אין באכילה זו כל חשש, ואינו עתיד לבא לשיכחה מפני אכילה זו, וכן היה אומר הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. ואמנם נמסר בשמו, שאם אוכל זיתים פעם אחת בחודש, כבר נחשב הדבר לאכילה "רגילה" בזיתים. והגאון רבי יוסף חיים זוננפלד בספרו שו"ת שלמת חיים, כתב שאם אוכל את הזיתים עם שמן זית, יש בכך תועלת שלא יבא לידי שכחה, ששמן הזית מועיל לזכרון. וכמו שאמרו בגמרא, שבזה גדול כח הבן מכח האב, שהאב הוא הזית, מביא לשיכחה, ומה שנולד ממנו, הוא שמן הזית, מועיל לזכרון. ועל כן, מי שמטבל את הזיתים בשמן זית, אל לו לחוש לענין זה כלל. וכן נוהגים רבים מיראי ה'. נאמר בתורה "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח" ומבואר במשנה במסכת אבות (פ"ג מ"י) שפסוק זה בא להזהיר על שיכחת התורה. ודנו רבותינו הפוסקים אם יש באכילת דברים הגורמים לשכחה משום איסור זה של שיכחת התורה. ובספר המאירי כתב, שיש בכך באמת משום איסור זה של שכחת התורה, ולפיכך כתב, שמי שצריך ליטול ידיו, כגון הקם מן המטה, והיוצא מבית הכסא, וכדומה, ואינו נוטל ידיו, מלבד האיסור שעושה שאינו נוטל ידיו כתקנת חז"ל, עושה בכך איסור נוסף, שמשכח את עצמו מדברי תורה, שכן אי נטילת ידים מביאה לשכחה, וכאמור יש איסור מן התורה לשכוח את דבריה. וכן כתב הגאון רבי אליעזר פאפו ז"ל (בעל ספר "פלא יועץ"), כי מי שאינו זהיר באותם דברים שהוזכרו שגורמים לשכחה, חוששני פן יהיה בכלל מה שאמרו חז"ל (במסכת אבות) כל המשכח דבר אחד מתלמודו כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח. וכן היא דעת הגאון החזון איש זצ"ל. אולם גאונים אחרים מרבותינו האחרונים כתבו להסתפק בענין זה, משום שאין ודאות שדברים אלו יגרמו לשכחה, ורק הם מסוגלים לשיכחה, כשאר הסגולות, אבל אין פירוש הדבר שבהכרח מי שיאכל ויעשה דברים כגול אלו ישכח תלמודו. וגם אפשר שיעשה דברים אחרים המועילים לזכרון, ובכך נמצא שאינו משכח כלום. ולכן יש שכתבו שאין באכילת דברים אלו איסור כלל. והנה כלל גדול בידינו, שבכל דבר שיש בו ספק בדברי האחרונים, אם ימצא מי מרבותינו הראשונים שידבר בענין זה, תבא ההכרעה כדבריו, שהרי אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם. והנה, רבינו יהודה החסיד (מרבותינו הראשונים) בספר חסידים כתב בז ו הלשון: אחד שאל מחכם ואמר שעכברים אכלו מלחמו (שאמרו במסכת הוריות, שאכילה מלחם זה גורמת לשכחה), אם יאכל מן הלחם. אמר לו (החכם) ולמה לא תאכל? אמר לו ירא אני (מפחד אני) פן אשכח תלמודי, ואני נזהר מלאכול כל מה שמשכח התלמוד, ועתה רעב אנכי. אמר לו החכם, אינך חייב (להמנע מהאכילה) כדתנן עד שישב ויסירם מלבו (כלומר שבאופן כזה אין איסור של שיכחת התורה, משום שאינו משכח תלמודו בודאי ובכוונה). אך אני רואה אותך שאתה פנוי ובטל מדברי תורה, ומוטב לך שלא היית נזהר מן הדברים המשכחים, כדי שתשכח דברים בטלים שאתה עוסק בהם. עד כאן דברי ספר חסידים. ומכאן הכריע מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, את ספק האחרונים שהזכרנו, וכתב, שאף שבודאי ראוי להמנע מאכילת דברים אלו, מכל מקום אין בכך איסור ממש. הדפסת המאמר