"יהודי לא שופך חומצה על חייל."
דברים שכתב רפי גינת בעיתון ידיעות אחרונות, ואני מסכים איתו. בהתחלה חשבתי כמוכם (בהתחלה - יומיים הראשונים) כמה כואב לי על המשפחות שמתפנות, ולראות איך החיילים מתחבקים עם המתנחלים, ועוזרים להם והכל. אבל אחרי זה ביום השלישי, שבו התחילו כל הצרות, הלב שלי לא היה עם המתנחלים אלא עם החיילים. שופכים עליהם צבע, חומצה, חול, שמן, מטיחים בהם קללות שיכולים להרוג מישהו (רגשית), אנשים מכנים אותם נאצים ואמרים הייל שרון, הייל היטלר. אנשים שאחד מהם הוציא את התינוק שלו מחוץ לחלון ונראה היה כאילו הוא הולך להרוג אותו, אנשים שאני ראיתי שמכים חיילים, נערה שנפלה מגג בית וחיילים באו לעזור לה סוטרת לחייל שבא לעזור לה, אנשים שמחדירים לילדים שנאה כמו שלא ראיתי מימי - עובר באלפי אלפים את השנאה בתקופת רבין ז"ל, אנשים שבמקום להקל על החיילים להתפנות ברצון בטוב הולכים ועושים לחיילים צלקות נפשיות, ולסיום אנשים שמשוואים את השואה להתנתקות שמאמנים את הילדים שלהם שכאשר החיילים באים אז הם יוצאים עם הידיים למעלה בדיוק כמו בשואה, ואני יכול להמשיך ככה עוד הרבה ... אני את הפינוי ראיתי אצל אחי הגדול בבית בשידור חי, היית פשוט דבוק לטלוויזיה, ואני יכול להגיד לכם שהמתנחלים אם פעם עוד הייתי קורא להם אחים שלי, היום רק המחשבה עליהם כאחים שלי מעבירה בי גועל וחלחלה גדולה. כמובן שאני לא מכליל בין כל המתנחלים, היו כאלה שבאמת לבי לבי יצא אליהם. אבל כל אלה שפגעו בדרך זו אחרת בחיילים אפילו רק שריטה על החיילים או השוטרים דוחים אותי עד מאוד. אני אישית מניח שאני אזכור יותר את המתנחלים הקיצונים אלה שפגעו בחיילים, (ונראה לי שכך גם רוב העם), וחבל שככה יזכרו את מתנחלי חבל עזה.