למה להתרחק מהחברים? אם כבר להפך
אני כשהתגייסתי לגולני, יצאתי בממוצע הביתה פעם בשלושה שבועות, באופן טבעי התרחקתי מרוב החברים שלי כי פשוט לא יצא לי לראות אותם. כשהשתחררתי נשארתי עם כמה חברים ספורים (ניתן לספור על כף יד אחת בערך) אבל אלה שמלכתחיה באמת היו חברים שלי.
בקיצור, מי שבאמת חבר שלך יישאר חבר ומי שלא כבר ימצא את התירוץ להיעלם (או שאתה תמצא את התירוץ להיעלם לו).
אתה לא חייב כלום לאף אחד. אם כזה חשוב לך השירות אתה
יכול לנסות להתנדב אבל אם לא, תסתכל על הצד החיובי: יש לך 3 שנים פור על בני גילך. אתה יכול בזמן הזה גם לעבוד, גם ללמוד, להכיר בחורות ולפתח זוגיות (זה הרבה יותר קשה כשלא נמצאים כמעט בבית, מניסיון), גם לטייל (ואם אין עם מי מקסימום תטייל עם חברים שישתחררו, להם זה יהיה טיול אחרי צבא, אצלך אחרי תואר ראשון).
אני באמת לא רואה סיבה למה שתתבאס, רוב האנשים שאני מכיר ששירתו לא באמת עשו משהו מספק או מהנה בשירות שלהם ככה שלא תפסיד הרבה ממילא.
אני כשהתגייסתי לגולני, יצאתי בממוצע הביתה פעם בשלושה שבועות, באופן טבעי התרחקתי מרוב החברים שלי כי פשוט לא יצא לי לראות אותם. כשהשתחררתי נשארתי עם כמה חברים ספורים (ניתן לספור על כף יד אחת בערך) אבל אלה שמלכתחיה באמת היו חברים שלי.
בקיצור, מי שבאמת חבר שלך יישאר חבר ומי שלא כבר ימצא את התירוץ להיעלם (או שאתה תמצא את התירוץ להיעלם לו).
אתה לא חייב כלום לאף אחד. אם כזה חשוב לך השירות אתה
יכול לנסות להתנדב אבל אם לא, תסתכל על הצד החיובי: יש לך 3 שנים פור על בני גילך. אתה יכול בזמן הזה גם לעבוד, גם ללמוד, להכיר בחורות ולפתח זוגיות (זה הרבה יותר קשה כשלא נמצאים כמעט בבית, מניסיון), גם לטייל (ואם אין עם מי מקסימום תטייל עם חברים שישתחררו, להם זה יהיה טיול אחרי צבא, אצלך אחרי תואר ראשון).
אני באמת לא רואה סיבה למה שתתבאס, רוב האנשים שאני מכיר ששירתו לא באמת עשו משהו מספק או מהנה בשירות שלהם ככה שלא תפסיד הרבה ממילא.