הרהרתי וחשבתי קצת בנוגע לאמונה
כן זה נרטיב בהודעות שלי.
אבל עד לפני פחות משנה הייתי אתאיסטית, ומהסוג הלוחמני אפילו. דוקינס היה הנביא שלי ונהניתי מאוד להתווכח עם אנשים מאמינים ו"להטיח את האמת" בפרצופם. בלי התחשבות וטקט. יכול להיות שערבבתי אמונה באלוהים עם דת.
וערבבתי בין האישי והאידיאולוגי עקב אכזבתי לא מאלוהים כמו מנציגיו עלי אדמות.
מאז התמתנתי. ראשית, הבנתי שמבחינה מדעית-אמפירית אי אפשר להוכית קיום\אי-קיום של אלוהים, כי במהותו אינו גשמי ולכן אי אפשר להשתמש בכלים גשמיים להוכיח את אי קיומו או יותר נכון קיומו.
וכמו כן, מבחינה אקזיסטנציאליסטית, כן המילה המאוסה הזאת, וגם מבחינה פסיכולוגית, אחרי שהוכח שאנשים מאמינים פחות סובלים מדיכאון, ותוחלת החיים שלהם ארוכה יותר. הבנתי שאם המה הזה עוזר למישהו לשרוד את האיך שלו. אני בטח ובטח שלא אגיד לו איך לחיות.
אני עדיין נגד דת מאוזרחת וממוסדת, ונגד ערבוב דת עם פוליטיקה (השאלה אם אפשר להפריד בישראל זה כבר סיפור אחר). אבל שכל בן-אדם יעשה לו את פולחן דתו בביתו, אין לי בעיה עם זה. ואני חושבת ששמירה על המסורת היא דבר יפה וחשוב, במיוחד לנו לאור ההיסטוריה שחווינו. גם אם באופן אישי אינך מאמין בכוחות מטא-פיזיים.