זאת עם הניק הארוך
New member
ציפורי לילה על הבמה בעיר שנותקה לה יחדיו - א'
הו, ירושלים ירושלים, איך שלא התגעגעתי אליך ירושלים! הכבישים שתמיד בשיפוצים, הרחובות הקטנים נטולי החנייה, הפניות ההזויות והטירוף שאוחז בחלק מעמי ברגע שהמילים "חלוקה" ו"ירושלים" דרות בכפיפיה אחת. הו ירושלים, מה יהיה איתך ירושלים?
כמו שניתן להבין, אין בעיני הרבה סיבות טובות שיצדיקו את הטיפוס המייסר בדרך לעיר המשוגעת הזו, אבל רונה ודורי על הבמה בציפורי לילה לייב על הבמה (לייב! על הבמה!) זו סיבה מספיק טובה. כל שהייתי צריכה לעשות בשביל לחזות בפלא הזה היה לארוז תיק עם מספיק בגדים חמים ואז רק לשכנע את אהובתי הסובייטית שזה ממש רעיון מעולה ושאין בעולם כולו רעיון טוב יותר מאשר לשלח בבוקרו של יום העבודה את הכלבה לפנסיון אצל משפחה, לסיים את יום העבודה לפני הזמן, לעלות לירושלים לצורך ציפורי לילה, לאחר מכן לישון אצל חברות שגרות בצד השני של העיר וכל זה בשביל לקום למחרת בבוקר שעתיים לפני שעת היקיצה הרגילה בשביל להספיק לחזור לעבודה בעיר הבירה האמיתית, הלא היא תל-אביב. אכן, נשמע כמו רעיון נפלא ונהדר שאין שני לו!
משום מה, ובאורך פלאי לא פחות מאשר הייתה ההופעה, אהובתי הסובייטית הסכימה לרעיון המשוגע הזה. ייתכן שלא יכלה לסרב להזדמנות לחוות קור שמזכיר לה אך במקצת את הקור שבו גדלו אבות אבותיה אי שם במרחבי סיביר.
אז נסענו. חברות (וחבר), מה אגיד לכן? קר בירושלים! קור מקפיא וחודר עצמות של חו"ל, רק בלי הפסטורליות של חו"ל. בית אבי-חי לעומת זאת, התגלה כמקום חמים ומזמין והירושלמיים התגלו כאנשים פדנטים: בעודנו אוחזות בכרטיסים שלנו, שהוזמנו מבעוד מועד, גילינו שכל מי שהגיע לציפורי לילה, אבל כולם, כמעט עד אחרון המגיעים, רכש גם הוא מבעוד מועד כרטיס לאירוע! סחטיין על הירושלמים שיודעים מה טוב בשבילם!
כשכבו האורות פניתי להסתכל מסביב וגיליתי שרק שתי השורות האחרונות של האולם נשארו ריקות. "מזל שהזמנו כרטיסים מבעוד מועד!" לחשתי לסובייטית שלי ממעמקי אמצע השורה שבה ישבנו: "מזל, אחרת היינו נאלצות לשבת ממש למעלה ובצד, ממש כמו ההיא המסכנה שבטח לא הזמינה כרטיס מראש וקנתה איזה כרטיס שנשאר ובגלל זה היא בטח לא רואה שום דבר מאיפה שהיא יושבת".
"כמו מי?" שאלה אותי האהובה שלי והסתובבה לנסות להבין על מי אני יורדת.
"כמו זו, שיושבת בשורה האחרונה בצד".
"כמו אמא של רונה את מתכוונת?"
"אממ... כן... כמוה..." לחשתי במבוכה.
מבט על הבמה גילה שלושה כיסאות, שתי גיטרות ושולחן קטן אחד. שולחן קטן אחד – לניירות. שתי גיטרות – נניח שרונה רוצה לנגן בשתיהן. אבל שלושה כיסאות? מי יהיה איש המסתורין? אני אחסוך לכן את התהיות: זה היה ערן. ציפורי לילה על הבמה: דורי מנור ורונה קינן וערן וייץ גם
.
ואז התחילה ההופעה ודורי ורונה התחילו ללהט במילים ובשירים על הקשר בין שירה, לחן ושירים, ועשו את זה מרתק! הכימיה בין רונה לדורי ניכרת והם חופשים זה עם זו באופן שמאפשר גם לקהל להרגיש בנוח עם מה שקורה על הבמה. בין השיחות רונה הפליאה בשירה בשירים שאת רובם הגדול עדיין לא שמעתי אותה מבצעת. הערב נפתח בביצוע אקוסטי ל"שחקי שחקי" ואחריו דיון קטן על משמעות המילים שבשיר. אני נוטה לייחס לעצמי הבנה מינימלית במשמעות המילים, אבל אני מודה שמעולם השכלתי להבין שהמילה "זו" בשיר ("שחקי שחקי על החלומות, זוּ אני החולם בך") היא במשמעות "אשר".
חלק ב' בהמשך. כעת לישון.
הו, ירושלים ירושלים, איך שלא התגעגעתי אליך ירושלים! הכבישים שתמיד בשיפוצים, הרחובות הקטנים נטולי החנייה, הפניות ההזויות והטירוף שאוחז בחלק מעמי ברגע שהמילים "חלוקה" ו"ירושלים" דרות בכפיפיה אחת. הו ירושלים, מה יהיה איתך ירושלים?
כמו שניתן להבין, אין בעיני הרבה סיבות טובות שיצדיקו את הטיפוס המייסר בדרך לעיר המשוגעת הזו, אבל רונה ודורי על הבמה בציפורי לילה לייב על הבמה (לייב! על הבמה!) זו סיבה מספיק טובה. כל שהייתי צריכה לעשות בשביל לחזות בפלא הזה היה לארוז תיק עם מספיק בגדים חמים ואז רק לשכנע את אהובתי הסובייטית שזה ממש רעיון מעולה ושאין בעולם כולו רעיון טוב יותר מאשר לשלח בבוקרו של יום העבודה את הכלבה לפנסיון אצל משפחה, לסיים את יום העבודה לפני הזמן, לעלות לירושלים לצורך ציפורי לילה, לאחר מכן לישון אצל חברות שגרות בצד השני של העיר וכל זה בשביל לקום למחרת בבוקר שעתיים לפני שעת היקיצה הרגילה בשביל להספיק לחזור לעבודה בעיר הבירה האמיתית, הלא היא תל-אביב. אכן, נשמע כמו רעיון נפלא ונהדר שאין שני לו!
משום מה, ובאורך פלאי לא פחות מאשר הייתה ההופעה, אהובתי הסובייטית הסכימה לרעיון המשוגע הזה. ייתכן שלא יכלה לסרב להזדמנות לחוות קור שמזכיר לה אך במקצת את הקור שבו גדלו אבות אבותיה אי שם במרחבי סיביר.
אז נסענו. חברות (וחבר), מה אגיד לכן? קר בירושלים! קור מקפיא וחודר עצמות של חו"ל, רק בלי הפסטורליות של חו"ל. בית אבי-חי לעומת זאת, התגלה כמקום חמים ומזמין והירושלמיים התגלו כאנשים פדנטים: בעודנו אוחזות בכרטיסים שלנו, שהוזמנו מבעוד מועד, גילינו שכל מי שהגיע לציפורי לילה, אבל כולם, כמעט עד אחרון המגיעים, רכש גם הוא מבעוד מועד כרטיס לאירוע! סחטיין על הירושלמים שיודעים מה טוב בשבילם!
כשכבו האורות פניתי להסתכל מסביב וגיליתי שרק שתי השורות האחרונות של האולם נשארו ריקות. "מזל שהזמנו כרטיסים מבעוד מועד!" לחשתי לסובייטית שלי ממעמקי אמצע השורה שבה ישבנו: "מזל, אחרת היינו נאלצות לשבת ממש למעלה ובצד, ממש כמו ההיא המסכנה שבטח לא הזמינה כרטיס מראש וקנתה איזה כרטיס שנשאר ובגלל זה היא בטח לא רואה שום דבר מאיפה שהיא יושבת".
"כמו מי?" שאלה אותי האהובה שלי והסתובבה לנסות להבין על מי אני יורדת.
"כמו זו, שיושבת בשורה האחרונה בצד".
"כמו אמא של רונה את מתכוונת?"
"אממ... כן... כמוה..." לחשתי במבוכה.
מבט על הבמה גילה שלושה כיסאות, שתי גיטרות ושולחן קטן אחד. שולחן קטן אחד – לניירות. שתי גיטרות – נניח שרונה רוצה לנגן בשתיהן. אבל שלושה כיסאות? מי יהיה איש המסתורין? אני אחסוך לכן את התהיות: זה היה ערן. ציפורי לילה על הבמה: דורי מנור ורונה קינן וערן וייץ גם
ואז התחילה ההופעה ודורי ורונה התחילו ללהט במילים ובשירים על הקשר בין שירה, לחן ושירים, ועשו את זה מרתק! הכימיה בין רונה לדורי ניכרת והם חופשים זה עם זו באופן שמאפשר גם לקהל להרגיש בנוח עם מה שקורה על הבמה. בין השיחות רונה הפליאה בשירה בשירים שאת רובם הגדול עדיין לא שמעתי אותה מבצעת. הערב נפתח בביצוע אקוסטי ל"שחקי שחקי" ואחריו דיון קטן על משמעות המילים שבשיר. אני נוטה לייחס לעצמי הבנה מינימלית במשמעות המילים, אבל אני מודה שמעולם השכלתי להבין שהמילה "זו" בשיר ("שחקי שחקי על החלומות, זוּ אני החולם בך") היא במשמעות "אשר".
חלק ב' בהמשך. כעת לישון.
