Anathema Device
New member
צער בעלי חיים הוא ערך חשוב בתורה
האם זה נכון? איך מישבים את הערך הזה עם כל מה שקורה בתעשית המזון מן החי? תעשית הביצים לדוגמא: לאחר הבקיעה עוברים האפרוחים מיון: את הזכרים, שלא יטילו ביצים ושלא משתלם כלכלית לגדלם לבשר, משמידים. משליכים אותם למכלים, שם הם נמעכים למוות, נחנקים, או גוועים בייסורים מרעב. את הנקבות כולאים בכלובי מתכת צרים, שבהם אין הן יכולות אפילו למתוח את כנפיהן. רצפת הכלוב היא רשת אלכסונית, הגורמת לתרנגולות לפציעות, לעיוותים ברגליים ולמצוקה במשך כל ימי חייהן. בתנאי כליאה קשים אלה מפתחות התרנגולות תוקפנות, וכדי למנוע ניקור הדדי חותכים הלולנים את מקוריהן. החיתוך נעשה באמצעות להב מתכת לוהט, והוא מכאיב וטראומטי, כי רקמת המקור מכילה תאי עצב. כאשר תפוקת הביצים יורדת, גורמים הלולנים תקופת הטלה שנייה באמצעות תהליך, הכרוך במניעה מוחלטת של מזון ומים ובהחשכת הלול במשך כעשרה ימים. במשך חודש נוסף מוחזקות התרנגולות בתנאי רעב קשים. התרנגולות החלשות מתות מכך, אך הדבר רצוי ללולנים, משום שתפוקתן של אלו נמוכה ממילא. תעשית התרנגולים לבשר: לאחר בקיעתם האפרוחים מושלכים למבנים סגורים ונטולי חלונות. אפרוחים אלה מעוותים מבחינה גנטית, בעקבות "טיפוח", שנועד לגרום להם לגדול פי כמה מקצב הגידול הטבעי. הגדילה מואצת גם בעזרת תרופות, מזון מרוכז ותאורה באור חזק, המונעת מהם שינה ומגבירה את האכילה. ה"טיפוח" הגנטי עיוות את הפרופורציות בין חלקי הגוף: איברים "מסחריים" (שרירים וחזה) נופחו, בעוד שאיברים "מיותרים" (עצמות ורגליים) צומקו. כתוצאה מכך אין העופות יכולים לשאת את משקל גופם, ו-90% מהם סובלים מנכויות ועיוותים מכאיבים ברגליהם. גם הלב והריאות קטנים מדי ולא מצליחים לספק חמצן לתאי השריר המתפתחים במהירות. העופות מתבוססים בהפרשותיהם כל חייהם. אדי אמוניה המצטברים בלול מקשים על הנשימה, ובחורף הם אף גורמים פגיעות בעור ועיוורון. העופות מגרדים את עיניהם בכנפיהם ומשמיעים צווחות כאב. פצעי-לחץ, כיבים וכוויות ברגליים נובעים מן הרביצה הממושכת על המצע המרקיב. עם גדילתם עולה הצפיפות בלולים, והם נאלצים לדרוך זה על זה כדי להגיע למזון ולמי השתייה. הצפיפות, המחנק, החום הכבד והרעש מחריש האוזניים גורמים לעופות עצבנות רבה, ועקב כך הם תוקפים זה את זה וגורמים ל"קרחות-גב" ולפציעות, המוסיפות לכאבים ולמצוקה. הובלת עופות לשחיטה מתחילה בתפיסתם ברגליהם וראשיהם כלפי מטה, מספר עופות בכל יד, ודחיסתם לכלובים צפופים. נקעים ושברים ברגליים ובכנפיים, צמא ומחנק הם רק חלק מהפגיעות הנגרמות בהעמסה ובהובלה. במשחטה חותך השוחט בצוואר העוף, ומטיל אותו לדמם ולפרכס בתוך כלי או תלוי ברגליו ממסוע. עופות גוססים עד שש דקות לאחר שחיטתם, בשל זרימת דם למוח מכלי-דם היקפיים. תעשית החלב: פרה - ככל יונק ממין נקבה - מפיקה חלב רק לאחר המלטה. לאחר ההמלטה נלקח העגל מאמו - הזכרים ישמשו בתעשיית הבשר והנקבות בתעשיית החלב. ההפרדה בין העגל לאמו היא חוויה קשה לעגל היונק, וגם האם עשויה לבטא את מצוקתה באמצעות קריאות וגעיות במשך ימים לאחר שהוולד נלקח ממנה. באמצעות "השבחה" הגדילו החקלאים את כמות החלב היומית הנשאבת מגופה של פרה לכ-40 ליטרים ויותר, בעוד שלפני עשורים ספורים שאבו מגופה של פרה לא יותר משמונה ליטרים חלב ביום. גופה של הפרה לא הותאם לשינוי, דבר המתבטא במחלות רבות, נכויות וכאבים. הלחץ העצום על העטין גורם לקריעת כלי-דם. כשגידי התלייה של העטין מתרפים - העטין צונח, הפטמות מזדהמות, ובצקות ודלקות עטינים מתפתחות במהירות. פטמות "מיותרות" עשויות להחריף תופעות אלו, ולכן הן נכרתות באמצעות מספריים חדים, ללא משככי כאבים. אף על פי שתוחלת חייה הטבעית של הפרה עולה על 20 שנה, פרות במשקים מודרניים נשחטות בגיל שלוש עד שש שנים. פרות רבות מתמוטטות קודם להבאתן לשחיטה מאפיסת כוחות, וכדי לפנותן גוררים אותן על הקרקע כשהן קשורות בשרשרת, או דוחפים אותן על-ידי מלגזה. התוצאות: פציעות וחבלות חמורות, קרעים ברצועות ושבירת עצמות. הכל כשר. בתיאבון
(כל המידע המוצג באתר אנונימוס לגבי משקים חקלאיים לקוח מהמקור האמין ביותר לנושא- פרסומי החקלאים עצמם. בנוסף יש כמה עדויות אישיות ותחקירים אישיים - אבל במקרה וזה המצב, זה בדרך-כלל רשום)
האם זה נכון? איך מישבים את הערך הזה עם כל מה שקורה בתעשית המזון מן החי? תעשית הביצים לדוגמא: לאחר הבקיעה עוברים האפרוחים מיון: את הזכרים, שלא יטילו ביצים ושלא משתלם כלכלית לגדלם לבשר, משמידים. משליכים אותם למכלים, שם הם נמעכים למוות, נחנקים, או גוועים בייסורים מרעב. את הנקבות כולאים בכלובי מתכת צרים, שבהם אין הן יכולות אפילו למתוח את כנפיהן. רצפת הכלוב היא רשת אלכסונית, הגורמת לתרנגולות לפציעות, לעיוותים ברגליים ולמצוקה במשך כל ימי חייהן. בתנאי כליאה קשים אלה מפתחות התרנגולות תוקפנות, וכדי למנוע ניקור הדדי חותכים הלולנים את מקוריהן. החיתוך נעשה באמצעות להב מתכת לוהט, והוא מכאיב וטראומטי, כי רקמת המקור מכילה תאי עצב. כאשר תפוקת הביצים יורדת, גורמים הלולנים תקופת הטלה שנייה באמצעות תהליך, הכרוך במניעה מוחלטת של מזון ומים ובהחשכת הלול במשך כעשרה ימים. במשך חודש נוסף מוחזקות התרנגולות בתנאי רעב קשים. התרנגולות החלשות מתות מכך, אך הדבר רצוי ללולנים, משום שתפוקתן של אלו נמוכה ממילא. תעשית התרנגולים לבשר: לאחר בקיעתם האפרוחים מושלכים למבנים סגורים ונטולי חלונות. אפרוחים אלה מעוותים מבחינה גנטית, בעקבות "טיפוח", שנועד לגרום להם לגדול פי כמה מקצב הגידול הטבעי. הגדילה מואצת גם בעזרת תרופות, מזון מרוכז ותאורה באור חזק, המונעת מהם שינה ומגבירה את האכילה. ה"טיפוח" הגנטי עיוות את הפרופורציות בין חלקי הגוף: איברים "מסחריים" (שרירים וחזה) נופחו, בעוד שאיברים "מיותרים" (עצמות ורגליים) צומקו. כתוצאה מכך אין העופות יכולים לשאת את משקל גופם, ו-90% מהם סובלים מנכויות ועיוותים מכאיבים ברגליהם. גם הלב והריאות קטנים מדי ולא מצליחים לספק חמצן לתאי השריר המתפתחים במהירות. העופות מתבוססים בהפרשותיהם כל חייהם. אדי אמוניה המצטברים בלול מקשים על הנשימה, ובחורף הם אף גורמים פגיעות בעור ועיוורון. העופות מגרדים את עיניהם בכנפיהם ומשמיעים צווחות כאב. פצעי-לחץ, כיבים וכוויות ברגליים נובעים מן הרביצה הממושכת על המצע המרקיב. עם גדילתם עולה הצפיפות בלולים, והם נאלצים לדרוך זה על זה כדי להגיע למזון ולמי השתייה. הצפיפות, המחנק, החום הכבד והרעש מחריש האוזניים גורמים לעופות עצבנות רבה, ועקב כך הם תוקפים זה את זה וגורמים ל"קרחות-גב" ולפציעות, המוסיפות לכאבים ולמצוקה. הובלת עופות לשחיטה מתחילה בתפיסתם ברגליהם וראשיהם כלפי מטה, מספר עופות בכל יד, ודחיסתם לכלובים צפופים. נקעים ושברים ברגליים ובכנפיים, צמא ומחנק הם רק חלק מהפגיעות הנגרמות בהעמסה ובהובלה. במשחטה חותך השוחט בצוואר העוף, ומטיל אותו לדמם ולפרכס בתוך כלי או תלוי ברגליו ממסוע. עופות גוססים עד שש דקות לאחר שחיטתם, בשל זרימת דם למוח מכלי-דם היקפיים. תעשית החלב: פרה - ככל יונק ממין נקבה - מפיקה חלב רק לאחר המלטה. לאחר ההמלטה נלקח העגל מאמו - הזכרים ישמשו בתעשיית הבשר והנקבות בתעשיית החלב. ההפרדה בין העגל לאמו היא חוויה קשה לעגל היונק, וגם האם עשויה לבטא את מצוקתה באמצעות קריאות וגעיות במשך ימים לאחר שהוולד נלקח ממנה. באמצעות "השבחה" הגדילו החקלאים את כמות החלב היומית הנשאבת מגופה של פרה לכ-40 ליטרים ויותר, בעוד שלפני עשורים ספורים שאבו מגופה של פרה לא יותר משמונה ליטרים חלב ביום. גופה של הפרה לא הותאם לשינוי, דבר המתבטא במחלות רבות, נכויות וכאבים. הלחץ העצום על העטין גורם לקריעת כלי-דם. כשגידי התלייה של העטין מתרפים - העטין צונח, הפטמות מזדהמות, ובצקות ודלקות עטינים מתפתחות במהירות. פטמות "מיותרות" עשויות להחריף תופעות אלו, ולכן הן נכרתות באמצעות מספריים חדים, ללא משככי כאבים. אף על פי שתוחלת חייה הטבעית של הפרה עולה על 20 שנה, פרות במשקים מודרניים נשחטות בגיל שלוש עד שש שנים. פרות רבות מתמוטטות קודם להבאתן לשחיטה מאפיסת כוחות, וכדי לפנותן גוררים אותן על הקרקע כשהן קשורות בשרשרת, או דוחפים אותן על-ידי מלגזה. התוצאות: פציעות וחבלות חמורות, קרעים ברצועות ושבירת עצמות. הכל כשר. בתיאבון