צריכה עזרה (ארוך)

[הפעם ללא שם]

צריכה עזרה (ארוך)

מצטערת שאני צריכה קצת להפר את האוירה הטובה ששוררת כאן, אבל אני זקוקה לעזרה דחופה. בעלי בזמן האחרון (או יותר נכון מאז שנולד בננו לפני מספר חודשים) מתנהג בצורה מוזרה ביותר. עד היום תמיד עשינו הכל ביחד והיינו זוג שכולם קינאו בו. מאז שנולד הקטן אנחנו מנסים בשיניים לשמור על הזוגיות שלנו ואפילו לפעמים מצליחים. הבעיה היא שבעלי טיפוס די אגואיסט ולידת הבן עשתה לו רע מאוד והוא לא מאושר מאז. היום הוא החליט שהוא מתחיל לשקול לעזוב את הבית. אני כבר לא יכולה יותר עם פרצוף הצנון וההרגשה שהוא עושה לי טובה אישית בכל פעם שהוא "עוזר" עם הקטן. עוד מעט הוא יבוא לקחת אותי ונלך לדבר על זה, אבל הוא דאג ליידע אותי שהוא כבר החליט כמה החלטות ואם זה לא נראה לי - יש לי בעיה. אוףףףףףףףףףף. מה עושים? (בבקשה בבקשה אל תייעצו לי להקשיב לו יותר, או לעשות יותר דברים שהוא אוהב כי מה שאני לא מנסה לעשות זה תמיד לא מספיק טוב עבורו).

 

[ליאור של חנה]

התחלתי לענות, מחקתי ושוב ושוב

רציתי לרק להגיד שאווריה טובה היא לאוו דווקא אווירה שקשורה לתוכן ההודעות ניתן לדבר באווירה טובה גם על דברים לא משמחים ככה זה בכל החדרים השאלה הראשונה שעולה לי - האם לך ברור מה פגע באושרו ? ויותר מזה, האם לו עצמו ברור ? השאלה השניה שעולה לי - האם היו משברים כאלו בעבר ? אם כן - על מה נסבו ואיך נפתרו ? אני שואל שאלות כי אולי זה יעשה סדר גם לך אבל גם למי שירצה לענות ליאור

 

[הפעם ללא שם]

ניסיון לענות

תודה ליאור. ברור לי שמה שפגע באושרו (ואני אומרת את זה עם דמעות בעיניים) זה הילד. הוא ילד פעיל מאוד ולא ישן ודורש המון תשומת לב. אני מודה שגם לי לא תמיד קל אבל אני טיפוס אחר וגם כל כך חיכיתי לילד הזה שאני לא מבינה איך אפשר לראות רק את הדברים השליליים שלידתו הביאה. עד עכשיו הייתי חזקה ודווקא עכשיו אני מתחילה להישבר. אין לי כוח יותר לפחד המרחף הזה של השאלה הקבועה שעולה לי כל הזמן בראש - מתי הוא יישבר סופית? אני לא מצליחה בשום אופן לתקשר איתו בזמן האחרון והאמת היא שהוא גם לא יותר מדי מנסה. לדעתי הוא מת לעזוב אבל אין לו אומץ. הוא מחכה שאני אעשה את הטעות שתיגרום לו להחליט סופית על עזיבה. באמת שאין לי כוחות להתמודד עם זה. אני הולכת עכשיו לשיחה איתו כך שלא אוכל לקרוא היום תגובות נוספות. אשמח תגובות של כמה שיותר אנשים מחר על-הבוקר וגם לשתף אתכם מה התפתח בשיחה. תודה

 

[גאיה של זיו]

התלבטתי קשות אם להגיב

לא אייעץ לך לפייס את בן זוגך במעשים, כי לא זו הבעיה כנראה. לא נראה לי שהייתם לפני הלידה זוג שיש להתקנא בו, נשמע שהבעיות שלכם היו קיימות לפני כן, אולי לא היה המשהו שהוציא אותן החוצה. בד"כ זוגיות טובה היא כמו מבנה שצריך יסודות איתנים ואז במשך הזמן נוספות קומות, זוגיות בעלת יסודות רעועים מזועזעת בכל פעם שנוסף נדבך (סליחה על הציוריות). נראה לי שאצלכם התחוללה רעידת אדמה. אני מנסה לתת לך את הפרספקטיבה שלי ולוא דווקא עצות להצלת הנישואין, משום שאני לא יועצת ולא מכירה אתכם. מייעצת לך בחום לפנות לייעוץ אפילו לבדך אם בן זוגך יסרב להצטרף - הרי הוא החליט שהפתרון הטוב בשבילו הוא לעזוב את הבית. זו לדעתי בריחה מהבעיות שלו עצמו, ככה הוא יברח גם מהאשה השניה והשלישית לאחר שיוולד לו ילד.... אבל אני לא מאחלת לכם פרידה ולכן גשי לייעוץ. לפעמים הדבר הטוב ביותר, הוא לתת למישהו לממש את איומיו - לעזוב את הבית - מרחוק אולי הכל יראה אחרת ותצליחו לגשר על הבעיות. לכל זוג יש בעיות לאחר לידה, החוכמה היא לדעת לתקשר נכון ולדבר על הקשיים והציפיות הלא ממומשות מבן הזוג.

 

[מיכל של עומר ויובל]

מה עם ייעוץ מקצועי?

נראה לי שברגע שיש ילד בבית, סדרי העדיפויות צריכים להשתנות קצת, והילד צריך לבוא ראשון בקדימויות. אולי את צריכה להציג לו את זה ככה, ולהציע ללכת קודם ליועץ נישואין לפני שקופצים ועוזבים את הבית, על מנת להימנע ככל האפשר מלגרום טראומה לתינוק... קשה לי מאוד להציע לך ממש מה לעשות, בגלל שאני לא מכירה את הרקע שלך ואת המצב לפני ואחרי הלידה.

 

[nuv]

הולדת הילד הראשון בהחלט גרמה

גם אצלנו לזעזוע מערכת היחסים הזוגית. בדרך כלל אני לא נכנסת לפורומים וכמעט ולא כותבת אבל היום הבן שלי במשפחתון ואני עדיין לא מצאתי עבודה כך שאפילו לפה הספקתי להכנס. גם אצלנו היה זעזוע לא קטן לתא המשפחתי עם הולדת בננו, שהוא הראשון. אני הרגשתי שכל אחד מאיתנו הולך בדרך שונה לכיוון העתיד ונבהלתי. דיברנו הרבה ולפעמים הרגשתי שזה לא עוזר. בסוף ישבנו יחד והצעתי שאולי נלך יחד ליעוץ (כן, מה יש, זה לא מילה גסה). נראה לי שאדם שלישי, לא מעורב, מקצועי, ונייטרלי יוכל לעזור לנו לתקשר האחד עם השני ולמצא את שביל הזהב. אנחנו בסופו של דבר לא נזקקנו לזה כי כנראה רק העובדה שחשבתי על הפיתרון הזה כנראה גרמה לבן זוגי להבין כמה אני במצוקה וכמה המצב חמור בעיני וזה ישר הושיב אותנו לשיחות ארוכות שהובילו להבנה האחד את השני. אבל... אני חושבת שזו אפשרות. בכל מקרה תהיה חזקה ממש כואב לי מזה הלב. נוב

 

[ליאור של חנה]

נראה לי שאם נעשה סקר זריז

נגלה שהלידה (ואני מרשה לעצמי להגיד שהעובדה שללידה הזו רובנו חיכינו שנים) גורמת ללא מעט שינויים כי באמת סדרי הבית והשעות והעדיפויות משתנים וכמו כל תזוזה לפעמים יש דברים שמתהדקים ומשתפרים ולפעמים סדקים שהיו קיימים קודם ולאוו דווקא באותה עוצמה מתגלים ייעוץ היא באמת לא מילה גסה כמו ששיניים כואבות דורשות התערבות מומחה ככה גם מערכת זוגית אז בטח שדברים שצריך לראות מהצד ולא מבפנים ולהסיר ספק, גם אצלנו - כמו כולם, יש עליות ומורדות שחלקן מואצות מהמצב החדש ליאור

 

[שירלי של תומר]

הלוואי ויכולתי לעזור...

קראתי את הודעתך, חלקה נשמע לי מוכר וחלקה לא. גם אנחנו עברנו טלטלה במערכת הזוגית אחרי הלידה. בחודשים הראשונים היה ממש קשה והיה הרבה בכי ומריבות שקטות כאלו. אני מניחה שברמה מסויימת זה משבר טבעי בו אנחנו עוברים מלהיות זוג ללהיות זוג הורים. אני אפילו לא יודעת איפה לשים את האצבע על הנקודה הבעייתית אבל אני זוכרת ששרר בינינו המון מתח וכעס והלחץ שלווה את שנינו בתחילת ההורות יצא אחד כלפי השני. אנחנו דיברנו המון, בכינו לא מעט והדברים הסתדרו בצורה הזאת. גם אצלנו עלתה המילה ייעוץ לאויר (ואני חושבת שזה פתרון טוב למי שזקוק לו, יש לי חברים שזה עשה עבורם פלאים!) אבל בסופו של דבר לא נזקקנו לו. מהמשבר הזה יצאנו מחוזקים. אני לא יודעת אם מה שעובר עליכם זה משבר חולף או בעיה אמיתית ומהותית שצצה לפני השטח בתקופה קשה וטעונה של אחרי לידת ילד. לכן השאלות של ליאור הן מצוינות, ואולי אם תעני לעצמך עליהן ועל עוד שאלות שאת שואלת בינך לבין עצמך ולא מעיזה לענות אפילו לעצמך אולי משם יבוא הפתרון. קשה לי עם העובדה שאת מתארת אותו כאגואיסט. האםש זשה היה שם שתמיד? מה את מסוגלת לקבל ממנו ומה לא? מה מהווה עבורך מצב שאת לא יכולה לחיות איתו? למה הוא כזה? האם יש לו רצון/יכולת להשתנות? האם את במאה אחוז בסדר? האם את באה אליו בדרישות מוגזמות? איך את מתנהגת אליו כשהוא עם הילד? יש עוד המון המון המון שאלות שאפשר לשאול וחשוב שתענו עליהן קודם כל לעצמכם ואח"כ בשיחה ביניכם. הלוואי וימצא הפתרון הרצוי לך. הלוואי

ליבי איתך

שולחת לך

גדול. בהצלחה

 

[משתתפת אנונימית]

מבינה אותך

נראה לי שהולדת ילד ראשון בהחלט מערערת את היסודות שעליהן בנויה מערכת היחסים הזוגית. אצלנו, מאז הלידה, יש ממש מתח באויר על סף פיצוץ. הדברים הגיעו לכדי מריבות קשות מאד וקולניות גם בפני אחרים (כמו אמא שלו והמטפלת). מילים כמו גירושין ומשמורת גם הועפו לחלל האויר. אפילו נקבעה פגישה עם עו"ד. ברגע האחרון הוא התעשת וביקש יעוץ. אנחנו כבר מספר שבועות הולכים ליועץ והמצב קצת משתפר. אצלנו זה לא נבע מחוסר עזרה שלו אלא ממערכת יחסים לא כל כך מוצלחת מבסיסה (או שמא כל הבעיות נובעות מהסיבה הזו ורק מוצאות דרך אחרת לצאת מהארון?). אני לא מציעה שתנסי לרצות אותו יותר. כנראה, שכמו שאת כותבת זו לא ממש הבעיה. אם הבעיה היא שקשה לו עם הילד אז אולי כדאי קצת להרפות, לנסות לקבל עזרה ממקורות אחרים (משפחה, חברות) או לשכור עזרה אם מתאפשר. לתת לו להתרגל לאט לילד. בסוף הרי הוא יאהב אותו כל כך שלא יפריע לו לעשות מטלות טכניות בשביל הילד (איך אפשר לא לאהוב ילד שמחייך אליך בבוקר?). לפעמים לוקח זמן לאהבה להתעורר. בכל מקרה, אם את רוצה להשאר יחד איתו (ותחשבי טוב - אולי לא כדאי לך אם הוא טיפוס כזה אגואיסט, מה יקרה אם את תהיי חולה חס וחלילה - הוא יעזוב אותך?) כדאי שתלכו ליעוץ (יקר אבל יותר זול מעו"ד). האמת? אני קצת מתעודדת בעצמי מהתגובות שכתבו לך...

 

[ענת אום יפתח]

יקירתי ללא שם (הפעם...) - אני איתך.

רוצה לומר לך שגם לדעתי אין תחליף לייעוץ זוגי , א-ב-ל (וכאן ה-אבל הגדול) - לא ניתן לכפות ייעוץ זוגי על אף אחד. כל אחד מבני הזוג אמור באמת ובתמים לרצות לשפר - ואז יש מקום לכך , כי יעוץ זוגי אינו פתרון קסמים - אלא עבודה קשה עם עליות ומורדות. כפי שאת נשמעת כרגע ולפי מה שכתבת - אני לא ממש חושבת שאת יכולה לעשות דבר מה חוץ מלהציע יעוץ זוגי.אל לך בשום אופן לקחת את האשמה על עצמך ולחשוב שהתנהגותו של בעלך קשורה ישירות למה שאת עושה או לא עושה - זה לא כך!!!. הוא עובר כנראה איזשהוא תהליך בינו לבין עצמו ואני מסכימה לחלוטין עם האנונימית הנוספת שכתבה לך שעלייך להתרכז בקבלת תמיכה והבנה מהסביבה הקרובה לך. הייתי שמחה לשבת מולך , לדבר איתך ולעודד אותך - אבל אני יודעת שאין הדבר אפשרי, ולכן אומר לך : תני לנו לנסות ולעזור ולחבק אותך באהדה תוך פורומית. ענת.

 

[מיכל של הדר]

לא יודעת מה לענות לך, אבל

אני שומעת את הבעייה הזו מהרבה חברות שלי. יש לי חברה טובה שהייתה במצב שלך בדיוק לפני חודש, הם עשו שיחה מאד ארוכה ונוקבת שבסופה החליטו להמשיך ולנסות לעבוד על הקשר. מצטערת שאין לי עיצה חוץ מלהמשיך לדבר ביניכם ולברר עיניינים, אצלנו למשל קבענו יום בשבוע שעמרי נמצא עם הדר וכן הוא אחרי לאמבטיות זה עוזר לפתור את בעיית ה"מי עושה מה", אבל אחטא אם אומר לך שאין מחלוקות, כי תמיד צריך עוד עזרה ותמיד יש תחושה שהם עושים פחות. בכל אופן אצלנו הדברים תמיד פתוחים על השולחן וזה עוזר להתמודד עם מצבים שהולדת ילד מעוררים. המזל אצלנו, אם כבר פותחים את הקלפים, שהיו לשנינו ציפיות נמוכות אחד מהשני, אז רב הזמן אנחנו מופתעים לטובה, אז אולי זו גם אפשרות של שניכם להוריד ציפיות ופחות להתאכזב מההתנהגות של האחר. בכל אופן, אנחנו פה בשבילך, כל הזמן!!!!!!!

 

[ליאור של חנה]

אני חושב שעוד מילת מפתח היא ציפיות

ואני מדגיש שמה שאני כותב הוא ללא שיפוט או מתן ציון והכל נכון לשני הצדדים באותה מידה ההריונות שלנו הגיעו אחרי המון ציפיה בשלבים מסויימים נעלמה המטרה המקורית (להפוך למשפחה גדולה יותר) והפכה למטרות קטנות יותר (לא מזלזל בגודל של כל מטרה כמובן) וזה לחבוק ילד, משם זה הפך לחלום להריון והתגמד לכדי רצון לבטא חיובית והמטרה הקטנה הזו נהפכה ליעד מבוצר שהותקף על ידי השניים (או האחת, לא שכחתי לרגע) וכשיש מטרה כה מסיבית אז הרבה דברים מהצד נשכחים או מאבדים את הגודל המקורי שלהם לפעמים יש גם תחושה שהילד יביא את האושר וירפא כל צרה ואז מתרחש ההריון שהוא לא סימטרי מבחינת המעורבות (ביולוגיה בסיסית) ולאחריו הלידה ועכשיו כל הציפיות מרימות ראש וכל החלומות והדימיונות נבדקים אחד לאחד יש אמרה - ואני לא יודע כמה היא גורפת, ואולי מתאימה יותר להריונות ספונטניים - שההריון של האישה אורך 9 חודשים לפני הלידה ואילו של הגבר אורך 9 חודשים אחרי הלידה ליאור

 

[ליבי של בן]

מצטרפת לתומכות/ים

לא ידעתי מה לכתוב לך בהתחלה. קראתי את כל התגובות עד כה וכולן כנות ואמיתיות. נכון, תינוק בבית זה לא קל. בטח שלא בהתחלה. לא יודעת מה קורה אצל כל משפחה בין כותלי ביתה, רק יודעת שגם אצלנו לא היה קל בהתחלה. אמנם לא ריבים וצעקות, אבל בהחלט תחושה שאבא לא מספיק מתחבר, עוזר, או פשוט איננו....ובלי כוונה רעה. סדרי העדיפויות שלנו הופכים ישר ל- תינוק - בית-אמא, אצל הבחורים נראה לי שלוקח קצת זמן לשנות את הסדר הזה.. הוא פשוט היה צריך זמן להסתגל למצב. אנחנו כאילו מההתחלה כבר בקטע.מתחברות, מחליפות, מרגיעות, מכינות, מנקות.....לא צריך להגיד לנו מה לעשות. אצלנו גם מהר מאוד האמבטיות היו עליו. בן רק ינק עד גיל חצי שנה, אז בכל השאר השתדלנו להתחלק. את האמת?? כמה שנתתי לו לעשות יותר, כמה שהוא בילה עם בן יותר, ראיתי שהוא נקשר אליו יותר ויותר וממש נהנה ככה שלאט לאט זה גם בא מעצמו. תחשבי שפתאום הוא נדחק הצידה. אמא כבר לא רק שלו. הזמן והפנאי שהיו קודם כבר אינם ואין יותר ספונטניות..לפחות לא בהתחלה, אחכ לומדים לתמרן כל הזמן. נכון שלא צריך לרחם עליו ובהחלט יש לך ציפיות ממנו. אני כולי תקווה שזה ישתנה ברגע שהוא יכיר בגודל ההפסד אם חלילה, יחליט ללכת... מה עוד אפשר לעשות שלא עשית? לא יודעת. יש כאן כל מיני עצות. בסופו של דבר אני מקווה שתעשי מה שטוב קודם כל לך ולילדך ושתהיי שלמה עם כל החלטה שתקחי.

 

[חנה של ליאור]

לא כל כך יודעת מה לענות

אכן, הבעיה מוכרת. יש משבר גדול אחרי הגעת ילד למשפחה כשהתמונה הורודה שציירנו לעצמינו בדמיון מתבררת כלא כל כך מדוייקת. האיש הרבה פחות שותף ממה שחשבנו שיהיה, אנחנו הרבה יותר עייפות ממה שיכולנו לדמיין ולא תמיד סדרי העדיפויות של בני הזוג זהים. אצלינו המפתח לפתרון הוא שברור לשנינו שאנחנו רוצים להשאיר את החבילה הזאת של המשפחה ולכן אנחנו מנסים למצוא פתרונות. אנחנו מדברים המון ומנסים להבין אחד את השני. זה בכלל לא פשוט ולפעמים נראה שלא ימצא פתרון אבל לרוב זה נראה פתיר. אני מקווה שבן הזוג שלך רוצה עדיין להשאיר את הקשר ויסכים לעבוד על זה יחד איתך. קשה לי לתת עצות כי אני לא מכירה את הנפשות הפועלות אז אני יכולה רק לקוות בשבילכם ולעודד מפה וירטואלית. חנה

 

[רחל של ענבל]

קראתי את דברייך וחזרתי וקראתי גם את

תגובתך לליאור, ומשהו פשוט לא מסתדר לי. את כותבת שהייתם זוג שכולם קינאו בו ועכשיו רע לו בגלל הולדת התינוק. השאלה מה היו הציפיות שלו - איך יהיו החיים עם תינוק. מכיוון שאת כותבת בפורום הזה, אני מניחה שעבדתם קשה בשביל להביא את הילד הזה לעולם, כלומר שניכם רציתם אותו ואף התאמצתם לשם כך. אם אני מסתכלת מהצד לא נראה לי לצערי (וסליחה אם אני ישירה מידי) שיש משהו שאת יכולה לעשות. אולי ייעוץ כן יעזור אבל נראה לי שאת חיה באי וודאות מוחלטת והוא חי בחוסר שביעות רצון. החלום הגדול של משפחה מאושרת לא מתאים לו. כמה שלכל אחד מהזוגות שענו לך קשה עם הילד הראשון, וכמה שזה אולי עובר פי כמה וכמה מונים את הציפיה שהיתה לנו מבחינת הקושי ואת ההכנה הנפשית שהיתה לנו של איך זה הולך להיות קשה, עדיין, כל אחד ואחד סיפר לך שאיכשהו חיים עם זה טוב. רבים, אבל לא מנפצים מערכת יחסים. לכולנו יש ברקע את הרצון הגדול שלנו בילד ואת האהבה הגדולה אליו. וכפי שאת מתארת את זה, לבעלך אין את זה, חד וחלק, הוא ממורמר ורע לו. לא כתבת שהוא אוהב את התינוק או שהוא רוצה בו. אולי הוא כן, ואת לא רואה את זה. אולי הוא כן והוא לא רואה את זה. אז אולי אם תתני לו לעשות כרצונו הוא זה יתן לו הזדמנות לעשות חשבון נפש ולהבין מה הוא רוצה מהחיים שלו, ולך יתן לך שקט כי לא תחיי באיום המתמיד שאם תעשי את ה"טעות" הכי קטנה זה יתן לו תירוץ לעזוב. ואולי אחרי כל זה הוא יבין שמה שהוא רוצה זה אותך ואת הבן שלכם. ואם לא, אז בוודאי שלא תוכלי לעצור אותו. אני מצטערת אם אני בוטה או ישירה מידי. אני מאחלת לך שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר, ותוכלו לחיות באושר. רחל

 

[ליט אמא של תומר]

אין לי הרבה להוסיף

אני מסכימה מאוד עם העיצות שקיבלת אני יכולה להגיד לך שגם אצלנו אחרי הלידה היו תקופות פחות טובות עם הרבה כעסים שהצטברו אם ציפיות לא מתואמות אחד מהשני אבל אם לא מדברים שום דבר לא נפתר. אולי שווה להתאוורר יום אחד בלי התינוק - לנסוע למקום שקט ולדבר . מקווה שתצליחו להתגבר על התקופה הקשה

 

[ריטה1]

יש לי חברה שאומרת

שגברים הם נכים רגשית, או כמו שליאור אומר בצורה יותר מעודנת, שהריון של הגבר נמשדך 9 חודשים אחרי ההריון. גם אצלנו, ולא אכחיש היו המון מתחים בהתחלה, כי קשה מאוד לעבור ממצב של שניים שעושים ככל העולה על רוחם, בייחוד כאלה שרגילים לצאת ולחזור מתי שמתחשק, מבלים ועושים חיים, למצב של לתכנן כל יציאה, ואז נוצר מצב שאם בעלי יוצא אני נאלצת להישאר בבית, וכיוון שהוא עצמאי, שאין לו שעות קבועות נוצר מצב, שאני הייתי יוצאת פעם בשבוע לקניות וזהו. הוא על הדרך היה עובר בחדר כושר, יוצא לפאבים ונהנה, ואח"כ מגיע הביתה חרמן וגם חושב שמגיע לו (סקס), אותי זה היה מוציא מהדעת, בייחוד בהתחלה עם כל טירוף ההורמונים (ואצל הג´ינג´ים זה אפילו חמור יותר), המריבות הלכו והתגברו, עד שגילינו שהם הגיעו לרמות מאוד לא רצויות, והפעם אני יצאתי מהבית עם טריקת דלת. (חזרתי אחרי 10 דקות, לאן יש לי ללכת?), זה המשיך בויכוח מאוד מכוער, אבל נגמר כשהבנתי שחייבים למצוא פיתרון. הצעתי שבמקום לצעוק כל אחד יגיד מה מפריע לו ונראה איך פותרים את הבעיה. וזה אכן קרה, כל אחד עשה באמת מאמץ רציני. והמסקנה: וויתור הוא עניין דו צדדי, אני לא מוכנה לקבל פרזיטים, או כלשונך אגואיסטים, כאלה אני החזרתי לאמא שלהם. חשוב לדבר, אבל לפעמים גם פרידה יכולה להיות דבר חיוב, ולו גם כדי להסתכל על הכל מפרספקטיבה אחרת. מאחלת לך שנה טובה, ולא משנה מה יוחלט.

 

[ת ו ת]

אין לי מה להוסיף על מה שכבר נכתב

מקווה שהמים הסוערים ירגעו במהרה.

 

[ligo]

אנונימית יקרה

כתבת מה לא לייעץ לך, אבל אני לא יודעת מה כן לייעץ כי זה תלוי בכל כך הרבה גורמים. אם את כאן אז אני מניחה שעברתם טיפולים כדי להיכנס להריון, ואם עברתם טיפולים אני מניחה שזה הגיע לאחר הסכמה ורצון של בעלך. אם הוא אגואיסט הוא לא היה מסכים מלכתחילה, לא? הגעתי למסקנה שאנשים אגואיסטים לא יכולים להיות הורים/הורים טובים, כי זה כרוך בכל כך הרבה ויתורים. אני בעד לדבר כמה שיותר. לא לשמור דברים בבטן עד שזה מגיע לפיצוץ. אני מקווה שהשיחה שלכם היתה פרודוקטיבית. הרצון לשמור על הזוגיות צריך לבוא משניכם, ואם יש אהבה הרצון גם צריך להיות קיים.

 

[הפעם ללא שם]

עידכונים מהשטח - הרוחות נרגעו

קודם כל תודה גדולה לכולכם על התגובות הכנות. קראתי שוב את הודעתי מאתמול וכמובן שראיתי שבסערת הרגשות שהייתי, קצת הקצנתי את הדברים. אז לאחר ששוחחנו ארוכות (כמה חשוב לדבר...) הסתבר שאף אחד לא עומד לפרק שום חבילה וזה שקשה לו והוא לא ממש מצליח להתחבר לילד, זה רק עניין של זמן בסוף הוא יתאהב. הוא הודה שהוא קצת עצוב גם בגלל שאין לנו יותר מדי זמן ביחד והספונטניות בה היינו חיים נעלמה לגמרי. זו היתה הפעם הראשונה שהוא הודה שלא היתה לו בעיה עם זה שלא הצלחנו להיכנס להיריון. הוא ידע שזה עניין של זמן ושבסוף נצליח, רק קיווה שזה ייקח עוד קצת זמן ונוכל להיות ביחד קצת יותר. הוא תמך ושיתף פעולה בכל תקופת הטיפולים רק בגלל שהוא ראה כמה אני משתוקקת וכמה זה חשוב לי (ואולי כאן בעצם מתחילה הבעיה). היו עוד כמה טרוניות שעלו בשיחה שלנו אבל הגענו למסקנה שהכל פתיר והאהבה שלנו תגבר על הכל. חשוב לי לציין שזה שהגישה שלו לחיים אגואיסטית (הילד בא על "חשבוני" וכאלה מין) לא קשורה כלל לאיך שהוא מתנהג אלי. בעלי הוא אחד האנשים המקסימים, הנדיבים והמפנקים שיש. אני בכל זאת התעקשתי על טיפול והוא התנגד אבל הבטיח לי שאם שוב נתקל בבעיה/משברון אנחנו נלך ליעוץ. בנוסף, הבהברתי לו שאני לא מוכנה לחיות יותר תחת איום מרחף של עזיבה והנושא לא עולה יותר מבחינתו, אלא אם כן הוא ממש מתכוון לזה. אז בינתיים אחת אפס לטובת האהבה. נקווה לטוב בהמשך. שוב תודה גדולה לכולכם על התמיכה והחיבוק כשכל כך הייתי צריכה את זה.