צריכה עצה לגבי סדרי ראיה

משמורת משותפת כן או לא ../images/Emo4.gif

אולי לא ממש באופן משפטי אבל באופן מעשי, מסוגלת להתקיים רק אם יש שיתןף פעולה בין שני ההורים... רק אם מסוגלים להתעלות מעל לכעסים, ולזכור את טובת הילדים.. אצלנו לא ממש עבד, אבל שמעתי כמה וכמה מקרים שעובד יופי.. אז.. בהצלחה..
 
אין מילים, רק קנאה

ואני הייתי משוכנעת שאנחנו הזוג הקלאסי להתגרש יפה. חה חה ועוד פם חה. האמת שבכאילו אנחנו מאוד בידידות אבל בת'כלס אני חושבת שהוא הפך להיות חרא של אבא. עם ה'הכל על הראש שלי' למדתי להסתדר די מהר (מדי פעם יש נפילות כמובן) זה רק האופן שבו הילד שלי מפסיד את אבא שלו ולהפך שמביא לי את הג'אננה. כל הכבוד, באמת. הלוואי שזה היה הסטנדרט. בילי
 

יאיר 33

New member
"להתגרש יפה"

עם או בלי עורכי דין, עם או בלי בוץ, עם מזונות יותר או פחות, אולי נראה יפה יותר או יפה פחות כלפי חוץ, אבל כל כך לא משמעותי. כסף בא וכסף הולך, ולכל מאבקי הפרידה האלה יש התחלה וסוף שאחריו ממילא הכל הופך ללא רלוונטי. הדבר היחיד שנשאר לאורך השנים הוא אופי הקשר עם הילדים... וזה בעיני המדד לכמה באמת יפים הגירושין...
 
פונקט הגילאים של שלי

היי דפנה, מלא עצות ואפשרויות נשפכו כאן בעץ הזה, ואני יכולה רק לספר לך איך זה עובד אצלי עם שני בנים בדיוק באותם גילאים. לא אלאה אותך בכל אורך הדרך של סיכום העניינים ודרך היישום, אספר רק שהתוצר הוא- פעמיים בשבוע אחה"צ ושישבת לסרוגין. הדרך לא היתה פשוטה, היא החלה במאמצים שלו להתחייב על כמה שפחות, ביישום היו בהתחלה לא מעט קשיים, אבל בימינו אלה (שנתיים וחצי אחרי) אני יכולה כבר לומר בפה מלא -זה עובד מצויין. הכעסים ההדדיים התנקו, מלחמות הכעס נמוגו והיום במרכז העניין של שנינו נמצאת באמת רק טובת הילדים. להגיד לך שהורות שווה היא האולטימטיבית בעיני? לא,אבל זה לא אומר שזה לא טוב אצל אחרים. אני יודעת לספר לך מנסיוני שהמעברים (גם המינימליים הקיימים אצלנו היום) גורמים ללא מעט נטיה לבלגן אצל הילדים שמנוטרלת רק בגלל שהגענו ליכולת תקשורת מצויינת. זה לקח זמן אבל זה הגיע. להגיד לך שהייתי מסוגלת לסמוך עליו אם היה מחליט (ואין סיכוי) לקחת אחריות על חייהם 50% ? לא, אבל זה כי זה הוא. מאד יתכן שאם הוא היה אחר, הייתי יכולה להעלות את זה על דעתי, למרות שכפי שכבר אמרתי יש לזה חסרונות כמו יתרונות ובעיני החסרונות הללו לא בטלים בשישים, ולא משנה כמה מאמרים יצורפו בעד (לא אחדש לך אם אומר שאת אותו מספר מאמרים אפשר להביא גם כנגד). בקיצור, אם אני אנסה לתמצת את מה שאני חושבת שהכי חשוב להגיד לך אז- היחידים שיודעים איזה מתכונת יכולה לעבוד אצלכם הם אתם. זה תלוי במידת המעורבות ,הרצון, ובעיקר היכולת של מי מהצדדים או שני הצדדים גם יחד לקחת את אחריות הגידול,החינוך, והטיפול בילדים על כתפיו.וכמובן ככל שהחלוקה שווה יותר יש צורך ביכולת תקשורת רציפה וטובה יותר בין ההורים, ושוב את זה רק אתם יודעים. ועוד דבר מאד חשוב, הקביעות כבסיס. שיהיה לילדים ידע ברור על מי מה מתי למה וכמה,באופן קבוע. גם אם הבסיס הזה אחר כך יהיה פתוח לשינויים, תוספות (אופטימית?) ועוד כל מיני,הבסיס באופן רוטיני לא מתבטל (פרט לארועים יוצאי דופן). ועוד מילה קטנה בקשר לגיל 12. הבן הגדול שלי נמצא כרגע בשלב שבו החברים קודמים למשפחה, זה קורה גם כשהוא איתי וגם כשהוא עם אבא שלו. אז למדנו לא לעשות מזה עניין (אני בהתחלה נלחצתי שהוא לא רוצה ללכת לאבא) ואנחנו זורמים עם זה על פי החלטותיו. בכל מקרה, הרבה בהצלחה.
 
רק שיהיה הכל כתוב...

אצלי בהסכם רשמנו שהוא יכול לראות אותם כפי רצונו אם יתקשר לפני כן ולא תהיה בעייה מצידי או מצידו של הילד לראותו והוא לא בא, והוא לא לוקח אותו לשבתות, אמנם מדבר איתו בטלפון יום יום, ורק בשבתות מידי פעם לוקח אותו אליו. לכן כל דבר שלא יהיה, שיהיה רשום... רשום וחתום
 

גריפון

New member
הסכם ההתראויות שלנו, בעיני -

- אינו רשימת חובות או מטלות שלי או של גרושתי. זה הסכם שמעגן את זכויות הילד. היום, כאמור, הוא כבר אינו רלוונטי - לבת ה-12 וחצי שלי, כפי שתיארה עלמה, חיים וחברים ורצונות משלה - אבל בעבר היווה ההסכם את המסגרת שאיפשרה לה לראות אותי במידה כמעט סבירה ולא איפשרה שימוש בה ובמניעת התראויותיה איתי כסנקציה נגדי. עשיתי אז סבב עורך דינים עד שמצאתי אחד - ואני רוצה לציין אותו בשמו: עו"ד יוסי כהן, מרח' עמק חפר בנתניה - שהרשים אותי ברצינות וביסודיות שלו, ישב איתי פגישה ארוכה ("את החשבון נעשה בסוף"), ישב איתי שוב כשהבאתי את כל המסמכים* והודיע לי בסוף הפגישה כהאי לישנא: אלף - אני לא הולך לייצג אותך בתיק הזה; בית - אתה לא הולך מכאן לאף עורך דין אחר; גימל - אתה לא פותח את הסדרי הראיה, לא פונה לבית משפט ולא עושה שום מאבק. עוד מעט הבת שלך בת 12, והיא תהיה מספיק בוגרת להכתיב ולהחליט לבד מתי היא רוצה לבוא לאן ולכמה זמן. בכל מלחמה שתילחמו היא תהיה הנפגעת העיקרית. כאן כעסתי, שאלתי אותו כמה מגיע לו ורציתי ללכת ולעשות מה שאני מבין. ודלת, הוא ענה לי, אני לא רוצה ממך שום כסף על הזמן שישבנו ביחד. האיש הזה עשה לי שינוי עמוק ושיפור חשוב בצורת החשיבה שלי ותמיד אזכור אותו בכבוד ובחיבה גדולים. זהו, התפזרתי כהרגלי. אז מה רציתי להגיד כאן: נכון, אי אפשר לגזור גזרה אוניברסלית ממקרה פרטני, ובודאי ממי שמשברי העבר כבר היטב מאחוריו, אבל הכרחי לדעת שלפעמים אפשר לייצב מערכת עם פגיעה מזערית בילדים. ולא פחות חשוב - צריך לדעת למי להקשיב. גם גרושתי וגם אני נטינו בתחילה, מחוסר נסיון, להאזין לגורמים כמו משפחה, חברים, עורכי דין, נעמ"ת ואלמ"ג שניסו להרחיב את הקרע בינינו ("אל תהיה כזה לארג' איתה, אחר כך תצטער!", "הוא מסית את הילדה נגדך!", "אנחנו נקרע אותה בבית המשפט!", "קחי ממנו כל מה שאפשר!") ובשלבים די מוקדמים, אם כי לא זהים, התחלנו לחשוב בעצמנו. או, כמו במשל עם הציפור והשועל, לא כל מי שמוציא אותך מהחרא רוצה בהכרח בטובתך... (*לענין המסמכים: בשלב שבו ביקש ממני עוה"ד להביא את כל תוכן תיק הגירושים פניתי לחבר, עו"ד אף הוא, ושאלתי כמה יעלה לי אם ימציא לי את כל החומר; תשובתו היתה - אני לוקח 2000 ש"ח, פונה לחברת שירותים משפטיים, נותן להם 200 (כך זה היה אז; אז כמה זה כבר יכול לעלות היום? 400?) והם מביאים לי את צילום התיק. מה אתה מעדיף? וכך היה. אז אם כבר מתעורר הצורך, אין צורך לפרנס עורכי דין; יש הרבה חברות כאלה שתישלחנה שליח מטעמן לגנזך בתי המשפט במעלה אדומים (!), יצלמו כל מה שתבקשו וישלחו אליך הביתה בכל הכבוד והיעילות. כדאי לדעת.)
 

noa128

New member
../images/Emo51.gif גריפון

לעניין השליחים המשפטיים - הם עולים היום פחות או יותר כמו אז (לוידת מתי זה היה..) אולי עוד 100 שקל, תלוי כמה רחוק אתה שולח אותם כמובן.. התמונה העולה מהסיפורים כולם היא שבשלבים ההתחלתיים הסערה הרגשית, הכעסים והכסאח הכל מוקצן - בני הזוג בג'ננה מסוג כזה או אחר זה על זה וסובביהם "מתיישרים" עם הקטע הלוחמני, ובסופו של עניין כשכולם נרגעים ומתחילים להסתגל למצב העניינים החדש מתבהרים הדברים וברור לשני הצדדים מה העיקר (טובת הילד) ומה הטפל (הפגיעה ההדדית/אגו פצוע - כל אחד ומכאוביו). אני מנחשת שיש הסכמה שהמטרה היא להביא למינימום נפגעים מאותו שלב סוער ראשון - ולזכור תמיד שגם את ההסכמים ניתן לפתוח אחר כך אם זה מה שרוצים, ושהילדים הגדלים מוצאים גם הם את שביל הזהב להסתדר עם המצב כמו שמתאים להם... הבנתי נכון?
 

גריפון

New member
מאוד חשוב לא להיתקע בעמדות

ומאוד קל להתקבע כקורבן או בתוך רגשי אשמה או כסתם קטגור מתחסד. את צודקת לגמרי, נועה - צריך תמיד להשאיר מקום לעידכון-עמדות ולשינויי-תפיסה. לעיתים קרובות מחכה כל "צד" שהשני ימצמץ ראשון, וכשזה לא קורה מתחפרים בעמדות עד שלא זוכרים איך הגענו לשם ואיך יוצאים משם ומדקלמים שוב ושוב את אותם סיפורים.
 
למעלה