נעבעך אפיקורס
ברצוני להבהיר את הדברים ביתר שאת, בעניין משמעותה האופרטיבית לקביעתו של המהרי"ל אודות אלילותה של הקבלה, משמעות אשר היא רחבה מאוד מאוד מעבר אף לתורת הקבלה ואלילותה.
למותר לציין שכל בירור זה נועד להבין עוד פן בהגותו של המהרי"ל.
באם אנו סוברים כי "הקבלה" אלילית במובנה ההלכתי, ולייבוביץ כך במשמע אינו רואה ביהדות אלא מובן הלכתי, אזי, אף ללא מעשה (ודיבור בכלל מעשה) יכול להווצר האבסורד שאותו הזכרתי, בדבר המאמין באלוהי פלישתים בליבו, ומקיים מצוות במעשיו, אשר הוא יהודי (ולהיפך).
ולא ברור לי, למה המהרי"ל התכוון "באלילותה של הקבלה" האם היא אלילית כאידאה, במובן זה שיהודי אשר מאמין בה, הוא בגדר מאמין "שלא לשמה", כמו אותו אחד העובד את אלוהים ובעצם עובד את עצמו. ואין צורך לומר שמהר"יל טען שזה עדיין במסגרת היהדות הלגיטימית. או שזו אלילות של ממש וכאן המשמעות נוקבת עד תהום.
ואם כדעה האחרונה סברתו, הרי שרוב העם היהודי המאמין היום אליבא דהמהרי"ל עובד עבודה זרה כפשוטה.
אלא מה יאמר? מכיוון שרוב העם על אף שמאמין בקבלה, חושב שהוא עובד את אלוהים, ולא ריבוי רשויות, ואפילו שהוא מוציא בפיו, ואף נוהג במנהגים עם כוונה תיאורגית אלילית עדיין כוונתו היא לעבודת אלוהים, אפילו שלא לשמה, וזה עדיין במסגרת הלגיטימיות.
כלומר, כוונת האדם וצירוף המעשה והדיבור, ובלשון המשנה, אין אדם חייב עד שלבו ופיו שווין, הם אלו אשר מחייבין אותו. ולענייננו, יחייבוהו בעבודה זרה.
וכאן אנו מוצאים אנלוגיה למחלוקת האדירה והנוקבת בין שני גאוני עולם בדור הקודם: החזון אי"ש (ר' אברהם ישעיהו קרליץ והבריסקער רב (הגר"יז סולובייצ'יק) בעניין מעמדם - ההלכתי - של החילוניים בישראל. האם הם אפיקורסים, על כל המשמעיות ההלכתיות הנובעות מכך (איסור חיתון, צירוף למניין וכיו"ב) או שהם תינוקות שנשבו. כלומר, מעמד הלכתי שונה, אשר מאפשר להם, עדיין במגבלות מסוימות, להיכנס תחת כנפיה של היהדות. בעוד החזון איש פסק, וכמו שאמרתי יש לזה השלכות אופרטיביות, כי הם "תינוקות שנשבו" ובכך לא הפקיעם מן היהדות. הרי שהבריסקער טען שאפילו שהם לא יודעים, הרי הם בבחינת "נעבעך", אבל "נעבעך אפיקורס", שוב עם כל ההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך (לאחרונה הבנתי שגם הרב אליישיב פסק כדעת הבריסקער).
והאנאלוגיה ברורה: לדעת הבריסקער, העובדה שאתה לא מתכוון, אבל עושה, אינה פוטרת אותך כלל.
