קודם כל, אני בת !!! ולא בן. ועכשיו
לעיקר. אני בשנות ה-30 המוקדמות. כך גם בעלי. אנחנו ביחד כבר בערך 8-7 שנים. ובלי ילדים. בעיקר כי אני לא רציתי. ואח"כ נראה לי שפשוט התרגלנו לחיות כך. בזמן האחרון, אני ממש מתוסכלת ממע´ היחסים בינינו.... לפני מס´ חודשים, גיליתי שהוא נהג לפלרטט - בטלפון הסלולרי, בצ´טים, בפורומים, עם כל מיני בחורות אחרות, כשהוא כמובן מסתיר זאת מפניי באדיקות. גם כשהייתי שואלת הוא היה אומר: "מה פתאום ?" ומשקר שזה לא קיים, ושזה "סתם אחת". ולא ייחס חשיבות לעניין. גם כשהייתי מוכיחה לו שאני יודעת שהוא מפלרטט עם אחרות (אפילו מציע להן להיפגש איתו...) - הוא היה מכחיש (וההוכחות בידיי היו די מוצקות). כשהייתי מתעקשת, הוא היה נשבר, מודה, ואפילו בוכה ואומר שהוא לא יודע למה הוא משקר ככה. זה כמובן לא הפריע לו להמשיך בהתנהגות הזאת. מסתבר שכדבר שבשיגרה הוא היה "מוצא ניחומים" בגלישה באתרי סקס, בסייבר-סקס, וכד´. בתקופה מסויימת, כשהחלטתי להשקיע יותר ביחסים בינינו - הוא גם התוודה בפניי מרצונו, וטען שהוא בגד בי פעם אחת, וניהל רומן עם בחורה במשך כמה חודשים. לדבריו, הוא חש מושפל על ידי, ואני מרחיקה אותו... וכו´. ואיכשהוא - הרגשתי שהוא מאשים אותי בבגידה שלו. בכלל, יש לו נטיה כזאת שלא לקחת אחריות למעשיו. ממש דיכאון !!! האמת, שקצת הבנתי את חלקי בפרשה, כי באמת אולי לא הייתי אליו מאוד חמה (והוא זקוק לים של חום... כמו תינוק...), וכשלא קיבל זאת ממני - מצא זאת אצל מישהי אחרת. טוב, כשזה התפוצץ, כבר לא היה איכפת לי להיפרד, והוא זה שבכה, והתחנן, ואמר שהוא אוהב.... ונשארתי. מאז, אני רק מאיימת בעזיבה, כל פעם מחדש, ולא עושה כלום. התחלנו טיפול זוגי, די מאסיבי, וההרגשה שלי היא שהוא לוקח הכל בקלות וכמובן מאליו ולא איכפת לו מכלום, ואולי רק אם באמת אעזוב אותו - הוא יתחיל בשינוי המיוחל. אפילו המטפל שלנו אומר לו שהוא לא מספיק בוגר, ולא לוקח אחריות לדברים... והוא מהנהן בראשו ולא עושה כלום. אני כבר ממש בדילמה. אני אפילו לא בטוחה שאני אוהבת אותו בכלל. כבר הגעתי למצב שאני מוכנה להיפרד ממנו. לחיות לבד. הפחד היחיד שלי הוא שאני כבר לא צעירה (בת 33), ואני לא רוצה לאחר את הרכבת בעניין הילדים.... לפעמים, אני אפילו חושבת לעשות ילד, ואז להיפרד ממנו.... אני יודעת שזה נשמע נורא רע. קשה לי לראות את המשך חיי איתו. ואני כבר כ"כ רוצה ילד. ואם ניפרד - אף אחד לא מבטיח שאכיר בחור חדש בשנים הקרובות, (מה גם שיש בי צורך להיות לבד עכשיו. אפילו לגדל ילד לבד - לא מפחיד אותי !!!), ואני לא רוצה לפספס את רכבת האימהות.... מה אתם חושבים ? זה כ"כ רע לעשות ילד, שיהיו לו אבא ואמא - אבל לא יחד ?!? - כ"כ קשה לי לתאר לכם כמה רע לי עכשיו, עם כל התסכול הזה. אני כבר לא מאמינה לו ובו. יש לנו משבר אמון מאוד גדול. ואני ממש מרגישה רצון למישהו חדש. אל תגידו לי לדבר איתו כי זו אחת הבעיות הגדולות שלנו - אי אפשר לתקשר איתו (וזה, אגב, מבית ההורים... שתקשורת שם היתה בפנטומימה, בערך... אף אחד לא דיבר עם אף אחד). אי אפשר לנהל איתו דו-שיח, וזה כבר ממש שובר אותי. הוא תמיד מתחמק, בורח, הולך.... רק לא מתמודד. זהו. אני זקוקה לחיים שלי בחזרה. ואני די בדכאון ממצבי הנוכחי. יש מישהו עצה טובה ? ביי. זיו
לעיקר. אני בשנות ה-30 המוקדמות. כך גם בעלי. אנחנו ביחד כבר בערך 8-7 שנים. ובלי ילדים. בעיקר כי אני לא רציתי. ואח"כ נראה לי שפשוט התרגלנו לחיות כך. בזמן האחרון, אני ממש מתוסכלת ממע´ היחסים בינינו.... לפני מס´ חודשים, גיליתי שהוא נהג לפלרטט - בטלפון הסלולרי, בצ´טים, בפורומים, עם כל מיני בחורות אחרות, כשהוא כמובן מסתיר זאת מפניי באדיקות. גם כשהייתי שואלת הוא היה אומר: "מה פתאום ?" ומשקר שזה לא קיים, ושזה "סתם אחת". ולא ייחס חשיבות לעניין. גם כשהייתי מוכיחה לו שאני יודעת שהוא מפלרטט עם אחרות (אפילו מציע להן להיפגש איתו...) - הוא היה מכחיש (וההוכחות בידיי היו די מוצקות). כשהייתי מתעקשת, הוא היה נשבר, מודה, ואפילו בוכה ואומר שהוא לא יודע למה הוא משקר ככה. זה כמובן לא הפריע לו להמשיך בהתנהגות הזאת. מסתבר שכדבר שבשיגרה הוא היה "מוצא ניחומים" בגלישה באתרי סקס, בסייבר-סקס, וכד´. בתקופה מסויימת, כשהחלטתי להשקיע יותר ביחסים בינינו - הוא גם התוודה בפניי מרצונו, וטען שהוא בגד בי פעם אחת, וניהל רומן עם בחורה במשך כמה חודשים. לדבריו, הוא חש מושפל על ידי, ואני מרחיקה אותו... וכו´. ואיכשהוא - הרגשתי שהוא מאשים אותי בבגידה שלו. בכלל, יש לו נטיה כזאת שלא לקחת אחריות למעשיו. ממש דיכאון !!! האמת, שקצת הבנתי את חלקי בפרשה, כי באמת אולי לא הייתי אליו מאוד חמה (והוא זקוק לים של חום... כמו תינוק...), וכשלא קיבל זאת ממני - מצא זאת אצל מישהי אחרת. טוב, כשזה התפוצץ, כבר לא היה איכפת לי להיפרד, והוא זה שבכה, והתחנן, ואמר שהוא אוהב.... ונשארתי. מאז, אני רק מאיימת בעזיבה, כל פעם מחדש, ולא עושה כלום. התחלנו טיפול זוגי, די מאסיבי, וההרגשה שלי היא שהוא לוקח הכל בקלות וכמובן מאליו ולא איכפת לו מכלום, ואולי רק אם באמת אעזוב אותו - הוא יתחיל בשינוי המיוחל. אפילו המטפל שלנו אומר לו שהוא לא מספיק בוגר, ולא לוקח אחריות לדברים... והוא מהנהן בראשו ולא עושה כלום. אני כבר ממש בדילמה. אני אפילו לא בטוחה שאני אוהבת אותו בכלל. כבר הגעתי למצב שאני מוכנה להיפרד ממנו. לחיות לבד. הפחד היחיד שלי הוא שאני כבר לא צעירה (בת 33), ואני לא רוצה לאחר את הרכבת בעניין הילדים.... לפעמים, אני אפילו חושבת לעשות ילד, ואז להיפרד ממנו.... אני יודעת שזה נשמע נורא רע. קשה לי לראות את המשך חיי איתו. ואני כבר כ"כ רוצה ילד. ואם ניפרד - אף אחד לא מבטיח שאכיר בחור חדש בשנים הקרובות, (מה גם שיש בי צורך להיות לבד עכשיו. אפילו לגדל ילד לבד - לא מפחיד אותי !!!), ואני לא רוצה לפספס את רכבת האימהות.... מה אתם חושבים ? זה כ"כ רע לעשות ילד, שיהיו לו אבא ואמא - אבל לא יחד ?!? - כ"כ קשה לי לתאר לכם כמה רע לי עכשיו, עם כל התסכול הזה. אני כבר לא מאמינה לו ובו. יש לנו משבר אמון מאוד גדול. ואני ממש מרגישה רצון למישהו חדש. אל תגידו לי לדבר איתו כי זו אחת הבעיות הגדולות שלנו - אי אפשר לתקשר איתו (וזה, אגב, מבית ההורים... שתקשורת שם היתה בפנטומימה, בערך... אף אחד לא דיבר עם אף אחד). אי אפשר לנהל איתו דו-שיח, וזה כבר ממש שובר אותי. הוא תמיד מתחמק, בורח, הולך.... רק לא מתמודד. זהו. אני זקוקה לחיים שלי בחזרה. ואני די בדכאון ממצבי הנוכחי. יש מישהו עצה טובה ? ביי. זיו
