אחותו של שקספיר
New member
היי זיו יקרה- קודם כל תחליטי אם
את רוצה בכלל לשנות את הדפוס הזה? לא מהפה לחוץ. אלא באמת באמת עם עצמך. הדפוס של אקטיבי -פסיבי הוא דפוס שמאד נוח לחלק גדול של האנשים, בין אם מוכנים להודות בזה בפני עצמם, או שלא. אז קודם כל תראי מה משרת אצלך הדפוס של לקיחת האחריות המלאה(את בת בכורה?) מה זה נותן לך והאם את מוכנה ל"וותר" על זה?????? את שוב מדברת על איך אני יכולה לגרום לוואני אומרת שוב-את לא יכולה לשנות אותו. את יכולה לשנות את עצמך, ובעיקבות השינוי אצלך, יבוא השינוי אצלו(אולי). דוגמית קטנה: נניח שאת זו שיוזמת את קשרי החברה שלכם. מגיע יום שישי-הוא אומר, "מה אנחנו עושים הערב?" ואת עונה "מה שאתה תבחר"- שבוע ראשון בטח תרדמי מול הטלוויזיה (למרות שהתחילו את הבורגנים, ושם קשה להרדם). שבוע שני, שלישי, רביעי, כנ"ל...עד שהוא יגיד "אוקי, אז הערב נזמין את משה ושרה אלינו" או "אני מבקש ממך שתקני כרטיסים לסרט" (שזו כבר התקדמות, כי הוא אחראי לקבלת ההחלטה, ולך נשאר רק הביצוע) .האפשרות האחרת היא שהוא לא יזוז כי המנגנון אצלו כבר חלוד לגמרי. ואז את זו שצריכה להתמודד עם איש חלוד בבית. וצריכה להחליט אם זה מתאים לך. דוגמית אחרת: הוא לא מקפל כביסה, שהוא כן מקפל, חבל על העבודה, כי הוא לא מקפל כביסה "כמו שצריך" (שכמובן שאיך שצריך את קובעת). את מעירה לו שש פעמים בשבוע, בסוף הוא מפסיק לקפל. את כועסת שאת תמיד זו שמקפלת כביסה. שני פתרונות אפשריים: לקבל את הדרך שלו לקיפול כביסה להחליט שהיות ואת לא מוכנה לקבל את הדרך שלו, את מקפלת לבד-אבל את לא כועסת על זה, כי את בחרתאת זה. זו החלטה שלך. אגב- שתי הדרכים טובות. הבחירה היא הקשה!
את רוצה בכלל לשנות את הדפוס הזה? לא מהפה לחוץ. אלא באמת באמת עם עצמך. הדפוס של אקטיבי -פסיבי הוא דפוס שמאד נוח לחלק גדול של האנשים, בין אם מוכנים להודות בזה בפני עצמם, או שלא. אז קודם כל תראי מה משרת אצלך הדפוס של לקיחת האחריות המלאה(את בת בכורה?) מה זה נותן לך והאם את מוכנה ל"וותר" על זה?????? את שוב מדברת על איך אני יכולה לגרום לוואני אומרת שוב-את לא יכולה לשנות אותו. את יכולה לשנות את עצמך, ובעיקבות השינוי אצלך, יבוא השינוי אצלו(אולי). דוגמית קטנה: נניח שאת זו שיוזמת את קשרי החברה שלכם. מגיע יום שישי-הוא אומר, "מה אנחנו עושים הערב?" ואת עונה "מה שאתה תבחר"- שבוע ראשון בטח תרדמי מול הטלוויזיה (למרות שהתחילו את הבורגנים, ושם קשה להרדם). שבוע שני, שלישי, רביעי, כנ"ל...עד שהוא יגיד "אוקי, אז הערב נזמין את משה ושרה אלינו" או "אני מבקש ממך שתקני כרטיסים לסרט" (שזו כבר התקדמות, כי הוא אחראי לקבלת ההחלטה, ולך נשאר רק הביצוע) .האפשרות האחרת היא שהוא לא יזוז כי המנגנון אצלו כבר חלוד לגמרי. ואז את זו שצריכה להתמודד עם איש חלוד בבית. וצריכה להחליט אם זה מתאים לך. דוגמית אחרת: הוא לא מקפל כביסה, שהוא כן מקפל, חבל על העבודה, כי הוא לא מקפל כביסה "כמו שצריך" (שכמובן שאיך שצריך את קובעת). את מעירה לו שש פעמים בשבוע, בסוף הוא מפסיק לקפל. את כועסת שאת תמיד זו שמקפלת כביסה. שני פתרונות אפשריים: לקבל את הדרך שלו לקיפול כביסה להחליט שהיות ואת לא מוכנה לקבל את הדרך שלו, את מקפלת לבד-אבל את לא כועסת על זה, כי את בחרתאת זה. זו החלטה שלך. אגב- שתי הדרכים טובות. הבחירה היא הקשה!