קורוזור - פרולוג
- פותח הנושא Chenia
- פורסם בתאריך
קורוזור - פרולוג 1
בס"ד פיקסי מיינד - קורוזור הנבולר כרונו/ קורוזור: באחת מכתבותיה הרבות בנושא המסגרת, הקדישה האוניברסיטה האנדרומדית המלכותית כתבת מחקר היישר מפסגות ההשכלה הגאלקטית. פרט אחד בכתבה, קשור היה לעתידה של קורוזור. "המסגרת הכילה טריליוני גורמים שפעלו בה, אך ללא ספק הבולטים ביותר, היו מחשבי הישות." סוף ציטוט. בחוסר ברירה תאמר זכותם של זר תרבויות, שהפליאו ביכולתם על שאר יצרני התקופה המיקרו אלקטרונית. הבולט, שיצא מהם, היה ההייסטווי – מחשב על סיפוני. או לימים, הייסטווי קומנדר. בדומה לחיוך רחב מסוכן מכירות של זר, גם ההייסטווי קומנדר התקבל בחשדנות רבה. אך לא חלף זמן רב והספקנות חלפה לסקרנות. פעמים מעטות, כאשר נצחו קרבות הגישה לגנזי המידע של זר והסירו טפח צנוע ממסכת ההייסטווי קומנדר, ניצתו להן השמועות כאדים דליקים. זר לא הסתפקה בהייסטווי הכישרוני והמבוקש שלה. כטורף המתעורר לחשכה הסמיכה מסביבו, נעצה זר את טפריה ביעדה הבא. בשולי הגלאקסיה מצאו סוכני זר את תחילת מבוקשם. מאתיים וחמישים אלף שנות אור מקצה אל קצה, לא גילתה אנדרומדה על צירוף שתי שמשות כה קרובות במערכת אחת - בעלות ההפרש המתאים בין השדות המגנטיים והחשמליים שלהן לייצור החשמל העדין. קורוזור היתה חוות אלקטאורין מושלמת. והחוזה המריר שכפו זר על אנגיפס אנרגיה, פתר את כוונתם - בלעדיות באספקת האלקטאורין. זר – תרבויות, הזחל הענק שכרסם היטב בקבוצות הכוכבים, שתל עצמו שוב באדמה רעה. במשך ארבע מאות חמישים ותשע השנים האחרונות, טוו את מזימתם באחד מקצוות חלזונה של אנדרומדה. מערכת קורוזור על שלוש מאות וארבעים כוכביה, היתה קרבן שדוד לרצונם. אנגיפס אנרגיה, החברה הקורוזורית, שלימים נדף שמה אל מחוזות אנדרומדיים רבים, היתה שמלת הכלולות של הקאפיטל הקורוזורי. פחותה הרבה מחסרת כל עניין היה - ויכול היה להמשיך להיות תוארה של קורוזור ללא אנגיפס, ושל אנגיפס ללא זר. אך לא על אנגיפס לבדה שווה העלילה, אלא שמכורח נסיבות מופלאות, כרתה אנדרומדה מנה גדושה מכלל עושרה ומיקדתו בקורוזור. זוג השמשות הקורוזוריות היקרות הללו, סובבו סיבות אין ספור לחסוך צערם של מי מתושבי קורוזור, על מקום הולדתם הנידח, שבטעות עריכה אולי הוזכר פעם אחת כתמונת רקע למודעת יגון בפשוט מעיתוני האבלים. וכך, מאה ועשרים אלף שנות אור - רחוקה ממרכז הגלקסיה התמחתה אנגיפס בשני תחומים: האחד מחקר בתחום החשמל העדין, והשני - מבנאות. ולפי שמועות, שני מקימיה האחד מדען בתחום המגנטיקה, והשני אסטרונום ומהנדס גרביטציה קונסטרוקטיבית, חיו לפני שבע מאות ושמונים שנה. בתקופתם, החלו השניים את בניית המלכודות. הידע הרב במגנטיקה, אפשר להם לתכנן מתקן ללכידת קרינת השמשות. אך המשימה האולי בלתי אפשרית שעמדו בפניה – בכדי סוף סוף לייצר את האלקטאורין, היתה התקנת המלכודות במרחק פעוט מהשמשות. החומרים שנדרשו לכך - לסבול חום כה רב, עדיין לא נתגלו בחייהם של השניים; ולעגמתם הרבה, לא זכו לברך על המוגמר. אך אנגיפס לא כילתה כוחותיה – ללא לאות, בחריצות רבה, ובעיקר בניצוץ מעורר של כשרונות חדשים, עברו להן מאה וחמישים שנה נוספות, כאשר הפתיעו, וסיימו את בנייתה של המלכודת – השנייה. הדעה המקובלת - שלפני כחמש מאות וחמישים שנה, חיפשה אנגיפס מוביל, שיוכל לגרור את המתקנים האימתניים; כל מלכודת מיועדת היתה ללכוד קרינה משמש אחת, ובתהליך מיגנוט מורכב, להפוך חלק זעיר יחסית, לאנרגיה הנדירה. בכדי למצות את הספק הקרינה למוצר סופי וגם נסבל כלכלית, נדרש היה להציב את שתי המלכודות במרחק שמונה מיליון קילומטרים מהשמשות. שנים מתישות עברו על אנשי השווק של אנגיפס, שהפכו במהרה לפסיכולוגים – חלקם אף נהיו ידועים, ומצליחים. משהו הניע אותם להמשיך ולחפש מובילים – אולי התמונות הבלויות של שני המקימים שלא ראו אור ברעיונם, והיו תלויות עדיין בכמה מסדרונות צדדיים של משרדי החברה. אבל עשרות – אולי מאות שנות אור, בנסיעות בין כוכביות לא הביאו את המלכודות למקומם. למבצע לא היו מתנדבים, כל אדם שפוי העדיף לחשוב שהטמפרטורה מסביבו נעה בין ארבעים מעלות מעל לאפס עד לשישים מעלות תחת לאפס. לעבוד, ואפילו לנוח בסביבה שבה החום מגיע לאלף מאתיים מעלות צלסיוס – זה עניין אחר. כעיסת שמרים ותיקה, גם הוא - הייאוש, הלך וטפח. המראה העזוב של שתי המלכודות, שבדומה לעוד רבבות מיליוני הטונות שהתייתמו בחלל הסובב את הקאפיטל הקורוזורי, הקדיר והשחיר לבבות טריים. שני מסכי המלכודות שהתנשאו למימדי ענק – כארבעת אלפים קילומטרים רבועים כל אחד, הסתובבו במשך עשר שנים כצמד יהלומים שנפרעו תשלומיהם, אך אין הטבעת יכולה להתארס בם. ובדממת החלל החלו נפשותיהם של אנשי אנגיפס לעזוב את גוף המשימה. וכאשר העבירה ההנהלה את הודעת הפירוק אל תוך המסגרת בליווי התיעוד ההיסטורי המרגש בחייה העלובים של אנגיפס אנרגיה, לא נמצא אף קורוזורי אחד שלא התלחלחו עיניו. ואף שקורוזורי ממוצע, אשר בקיאותו בנבכי תורת החשמל לא הפקיעה את שנות לימודיו היסודיים, לא נאטמו מוחותיהם להסברים המדעים שגילתה המסגרת ברגישות רבה, ובליווי מוסיקה רגשנית עוד יותר.
בס"ד פיקסי מיינד - קורוזור הנבולר כרונו/ קורוזור: באחת מכתבותיה הרבות בנושא המסגרת, הקדישה האוניברסיטה האנדרומדית המלכותית כתבת מחקר היישר מפסגות ההשכלה הגאלקטית. פרט אחד בכתבה, קשור היה לעתידה של קורוזור. "המסגרת הכילה טריליוני גורמים שפעלו בה, אך ללא ספק הבולטים ביותר, היו מחשבי הישות." סוף ציטוט. בחוסר ברירה תאמר זכותם של זר תרבויות, שהפליאו ביכולתם על שאר יצרני התקופה המיקרו אלקטרונית. הבולט, שיצא מהם, היה ההייסטווי – מחשב על סיפוני. או לימים, הייסטווי קומנדר. בדומה לחיוך רחב מסוכן מכירות של זר, גם ההייסטווי קומנדר התקבל בחשדנות רבה. אך לא חלף זמן רב והספקנות חלפה לסקרנות. פעמים מעטות, כאשר נצחו קרבות הגישה לגנזי המידע של זר והסירו טפח צנוע ממסכת ההייסטווי קומנדר, ניצתו להן השמועות כאדים דליקים. זר לא הסתפקה בהייסטווי הכישרוני והמבוקש שלה. כטורף המתעורר לחשכה הסמיכה מסביבו, נעצה זר את טפריה ביעדה הבא. בשולי הגלאקסיה מצאו סוכני זר את תחילת מבוקשם. מאתיים וחמישים אלף שנות אור מקצה אל קצה, לא גילתה אנדרומדה על צירוף שתי שמשות כה קרובות במערכת אחת - בעלות ההפרש המתאים בין השדות המגנטיים והחשמליים שלהן לייצור החשמל העדין. קורוזור היתה חוות אלקטאורין מושלמת. והחוזה המריר שכפו זר על אנגיפס אנרגיה, פתר את כוונתם - בלעדיות באספקת האלקטאורין. זר – תרבויות, הזחל הענק שכרסם היטב בקבוצות הכוכבים, שתל עצמו שוב באדמה רעה. במשך ארבע מאות חמישים ותשע השנים האחרונות, טוו את מזימתם באחד מקצוות חלזונה של אנדרומדה. מערכת קורוזור על שלוש מאות וארבעים כוכביה, היתה קרבן שדוד לרצונם. אנגיפס אנרגיה, החברה הקורוזורית, שלימים נדף שמה אל מחוזות אנדרומדיים רבים, היתה שמלת הכלולות של הקאפיטל הקורוזורי. פחותה הרבה מחסרת כל עניין היה - ויכול היה להמשיך להיות תוארה של קורוזור ללא אנגיפס, ושל אנגיפס ללא זר. אך לא על אנגיפס לבדה שווה העלילה, אלא שמכורח נסיבות מופלאות, כרתה אנדרומדה מנה גדושה מכלל עושרה ומיקדתו בקורוזור. זוג השמשות הקורוזוריות היקרות הללו, סובבו סיבות אין ספור לחסוך צערם של מי מתושבי קורוזור, על מקום הולדתם הנידח, שבטעות עריכה אולי הוזכר פעם אחת כתמונת רקע למודעת יגון בפשוט מעיתוני האבלים. וכך, מאה ועשרים אלף שנות אור - רחוקה ממרכז הגלקסיה התמחתה אנגיפס בשני תחומים: האחד מחקר בתחום החשמל העדין, והשני - מבנאות. ולפי שמועות, שני מקימיה האחד מדען בתחום המגנטיקה, והשני אסטרונום ומהנדס גרביטציה קונסטרוקטיבית, חיו לפני שבע מאות ושמונים שנה. בתקופתם, החלו השניים את בניית המלכודות. הידע הרב במגנטיקה, אפשר להם לתכנן מתקן ללכידת קרינת השמשות. אך המשימה האולי בלתי אפשרית שעמדו בפניה – בכדי סוף סוף לייצר את האלקטאורין, היתה התקנת המלכודות במרחק פעוט מהשמשות. החומרים שנדרשו לכך - לסבול חום כה רב, עדיין לא נתגלו בחייהם של השניים; ולעגמתם הרבה, לא זכו לברך על המוגמר. אך אנגיפס לא כילתה כוחותיה – ללא לאות, בחריצות רבה, ובעיקר בניצוץ מעורר של כשרונות חדשים, עברו להן מאה וחמישים שנה נוספות, כאשר הפתיעו, וסיימו את בנייתה של המלכודת – השנייה. הדעה המקובלת - שלפני כחמש מאות וחמישים שנה, חיפשה אנגיפס מוביל, שיוכל לגרור את המתקנים האימתניים; כל מלכודת מיועדת היתה ללכוד קרינה משמש אחת, ובתהליך מיגנוט מורכב, להפוך חלק זעיר יחסית, לאנרגיה הנדירה. בכדי למצות את הספק הקרינה למוצר סופי וגם נסבל כלכלית, נדרש היה להציב את שתי המלכודות במרחק שמונה מיליון קילומטרים מהשמשות. שנים מתישות עברו על אנשי השווק של אנגיפס, שהפכו במהרה לפסיכולוגים – חלקם אף נהיו ידועים, ומצליחים. משהו הניע אותם להמשיך ולחפש מובילים – אולי התמונות הבלויות של שני המקימים שלא ראו אור ברעיונם, והיו תלויות עדיין בכמה מסדרונות צדדיים של משרדי החברה. אבל עשרות – אולי מאות שנות אור, בנסיעות בין כוכביות לא הביאו את המלכודות למקומם. למבצע לא היו מתנדבים, כל אדם שפוי העדיף לחשוב שהטמפרטורה מסביבו נעה בין ארבעים מעלות מעל לאפס עד לשישים מעלות תחת לאפס. לעבוד, ואפילו לנוח בסביבה שבה החום מגיע לאלף מאתיים מעלות צלסיוס – זה עניין אחר. כעיסת שמרים ותיקה, גם הוא - הייאוש, הלך וטפח. המראה העזוב של שתי המלכודות, שבדומה לעוד רבבות מיליוני הטונות שהתייתמו בחלל הסובב את הקאפיטל הקורוזורי, הקדיר והשחיר לבבות טריים. שני מסכי המלכודות שהתנשאו למימדי ענק – כארבעת אלפים קילומטרים רבועים כל אחד, הסתובבו במשך עשר שנים כצמד יהלומים שנפרעו תשלומיהם, אך אין הטבעת יכולה להתארס בם. ובדממת החלל החלו נפשותיהם של אנשי אנגיפס לעזוב את גוף המשימה. וכאשר העבירה ההנהלה את הודעת הפירוק אל תוך המסגרת בליווי התיעוד ההיסטורי המרגש בחייה העלובים של אנגיפס אנרגיה, לא נמצא אף קורוזורי אחד שלא התלחלחו עיניו. ואף שקורוזורי ממוצע, אשר בקיאותו בנבכי תורת החשמל לא הפקיעה את שנות לימודיו היסודיים, לא נאטמו מוחותיהם להסברים המדעים שגילתה המסגרת ברגישות רבה, ובליווי מוסיקה רגשנית עוד יותר.
קורוזור - פרולוג המשך 2
וכמו לאחר הריקבון - באה נביטה. בזמן שהביטו עיניו הקורוזוריות הלחות של תושב הקאפיטל אל תוך מרקע המסגרת הביתי שלו, הוא הופתע לגלות שהוא מועבר לשידור תוך חללי בזמן הווה. סבלנותם של הקורוזורים עמדה לזכותם – שהרי אם קורה היה הדבר במערכת טהלי, מיד היתה רושמת המסגרת מיליוני ביטויי אלימות חגיגיים ושוב היתה נענשת מערכת טהלי קולקטיבית בהפרת גישה. בתחילה הזכירו התמונות החדשות כיצד נח עדן במסלולו, כוכב הקאפיטל הקורוזורי, ומעבר לשני מתקנים גמלוניים ,מצבורי אשפה בין כוכבית ואין ספור ענני אבק מטאוריטי שהתגנדרו בריק וחגו בחריצות במסלול החוגה, כעת - בדממה מקפיאה, נוספו למסלול החוגה שישה גופים חדשים. תמונותיהן של שש ספינות, שתים מהן, ספינות הובלה, המחליקות בדממה הלוך ושוב סביב כוכבם, מילאו את מרקע המסגרת של תושבי קורוזור והעיניים הלחות התייבשו מיד. המחזה השמימי דיבר בעד עצמו. שתי ספינות ההובלה ענקיות, אפשרו את גרירת שתי המלכודות. מה שלא דיבר בעד עצמו, היה להקת הליווי של שתי המובילות. גם על מצחו של הקורוזורי הפחות מוכשר, לא התאחרו הקמטים מלבוא. פרץ התרגשות געש בנחיריו, אך משהו בתמונה שעדיין הקרינה המסגרת, הכהתה את הספונטניות הקורוזורית - בנוסף למובילים שטרפו את מסלול החוגה, כמעט ועיוורו במימדם ארבע ספינות אם זרות, שעין קורוזורית לא ראתה עד כעת. כאשר שלחה זר תרבויות כח משימה אל תוך מערכת נידחת בשוליים האנדרומדיים, מסלול הפעולה היה פשוט – השתלטות על הפקת האלקטאורין הקורוזורי. כאשר הגיע כח המשימה לקורוזור, מסלול הפעולה חייב היה להשתנות. קורוזור לא הפיקה אלקטאורין – באותו זמן בדיוק, טרודה היתה כל מערכת קורוזור בהספדים ארוכים על אנגיפס אנרגיה – חברת האלקטאורין האבוד. בכל ההיסטוריה האנרומדית, לא נזכרו קורבנות זר אלא לשואה ולשאול. ללא יוצא מן הכלל גם היא – קורוזור המסכנה – שלא חזתה מראש לאן מועדות פניה, וככל יתרת שאריות המזון המפוזרות ברחבי הגלאקסיה, הקריבה את עצמה גם היא עבור הכסף והמדע. מראה שתי המלכודות העצומות שרתחו באדמומיות מתכתית, עמוק מאד בפנים הריק, זהרו בריגוש, ויותר מכל הרטיטו את מיליארדי הלבבות הקורוזוריים – אבות ובנים, שחיכו שבע מאות ושמונים שנה לזה הרגע. וכך, החל האלקטאורין משתובב במנהרות כבליות דקות כחודש ימים לאחר התקנת המלכודות במקומם. כאשר המסגרת עודכנה בהפעלת תחנת כח אלקטאורינית בקורוזור, אפילו מבלי הרבה מזל, צריכה היתה קורוזור לגייס תגבורת למשרדי ההגירה של המערכת – מיליוני חברות משוק האלקטרוניקה העדינה, חיפשו ללא הרף חיבור למתקן אלקטאורין. אנדרומדה לא גילתה רגשנות יתרה לצורך זה של המין האנושי, כך שרק לעיתים נדירות נמצא מתפרסם מתקן שכזה – כאשר בחלק קטן מהפעמים היה חלש מאד ואיפשר פעילות מוגבלת, ולרוב היה זה פרסום כזב, שביקש למשוך תשומת לב לעניינים אחרים. אנגיפס פרסמה את האמת - ואמת הרבה יותר רעננה; המלכודות הקורוזוריות אפשרו חיבור לאלפי צרכנים, והחשוב ביותר, היה זה חיבור יציב. האלקטאורין שימש בעיקר ליצירת תשקיפים מסוגים שונים. גבישי השיקוף היו יקרים אמנם, אך לא הוא העיקר. צורבי השיקוף היו המכשירים שביצעו את הקדיחות האלקטרו-אופטיות בגבישים והאלקטאורין שימש כקרן הקדיחה, שהיה האנרגיה היחידה שיכלה לייצר מוליכים וחצאי מוליכים אופטיים ברמת קדח פיקומטרית – מה שאיפשר יצירת טריליוני מעגלים בגביש שגודלו לא עלה על סנטימטר אחד. וכאשר נבנה הדור החדש של הצורבים - ידעו הם להגדיר כיווני קדיחה עקמומיים – דבר שהגדיל עוד יותר את תפוקת הגביש. משאבי האלקטאורין נמצאו במקומות ספורים באנדרומדה, אך עדיין, בכדי לייצר גבישים מורכבים, תהליך ההפקה חייב להסתמך על יציבות אנרגטית קשיחה מאד, לולא כך, הגביש יינזק. ומפאת מגבלה זו, השתמשו רוב יצרני החומרה האלקטרונית בשיקופים למערכות לא קריטיות, כאשר גם גבישים ניזוקים יכולים עדיין לשרת בתפקידם. אנגיפס – קורוזור התחילה עידן חדש - יציבות. ופתחה ליצרנים אופק חדש לגמרי. כעת, כאשר הוסרה מגבלת היציבות, ניתן יהיה לצרוב חלקי מערכות מדויקות. והאפשרות לצרוב מעבדים, היתה כהזמנה מתרגשת לבוא. המעבדים האלקטרוניים הותיקים היו מדויקים להפליא, אך יכולת הספקם תלוי היה בקריסטל שהניע אותם וקבע את מהירות פעולתם. ובמעבד אלקטרוני, מהירות פעולה גבוהה יותר משמע הפקת חום גבוהה יותר. ומשום כך התקדמות טכנולוגיית המעבדים האלקטרוניים היתה מעט מגוחכת – המעבדים הלכו וקטנו ויחידות הקירור הלכו וגדלו. וכשהיה הצורך להאיץ מעבד אלקטרוני למהירות עצומה, יחידת קירור אימתנית הוצמדה על קודקודו שרתח ממכות החשמל שסבל בקצב הקריסטל. עד לפני אנגיפס אנרגיה, מעבד אופטי היה בגדר חלום נשכח. כעת, היכולת לבנות מעבד מסחרי שאינו מתחמם כלל, ובנוסף לכך פועל במהירות האור, הכניס את המסגרת לתדהמה. עד כעת היה ברור לכל בר דעת שביקש עסק עם שקף קוגניטיבי, שהינו חייב להשתדך עם ההייסטווי קומנדר , שהיה היחיד מבין המחשבים האלקטרונים שיכול היה להריץ שקפים שכאלו, וזאת מפאת עצמת החישוב האדירה שנדרשה לחיבור השקף אל מערכת ההפעלה. אולם, גם לכל בר דעת, היה ברור שידו לא תנוח לעולם על מחשב מסוג זה. זר לא מכרו את ההייסטווי, אלא רק כחלופה עבור רעבונם החשוך. כמה בודדים - כמה מסכנים, שזכו בהתקנת ההייסטווי על סיפונם, שילמו תמיד במחיר הבגידה. אולם כעת, שחוות אלקטאורין יציבה נפתחת, החלום יוכל אולי להתגשם.
וכמו לאחר הריקבון - באה נביטה. בזמן שהביטו עיניו הקורוזוריות הלחות של תושב הקאפיטל אל תוך מרקע המסגרת הביתי שלו, הוא הופתע לגלות שהוא מועבר לשידור תוך חללי בזמן הווה. סבלנותם של הקורוזורים עמדה לזכותם – שהרי אם קורה היה הדבר במערכת טהלי, מיד היתה רושמת המסגרת מיליוני ביטויי אלימות חגיגיים ושוב היתה נענשת מערכת טהלי קולקטיבית בהפרת גישה. בתחילה הזכירו התמונות החדשות כיצד נח עדן במסלולו, כוכב הקאפיטל הקורוזורי, ומעבר לשני מתקנים גמלוניים ,מצבורי אשפה בין כוכבית ואין ספור ענני אבק מטאוריטי שהתגנדרו בריק וחגו בחריצות במסלול החוגה, כעת - בדממה מקפיאה, נוספו למסלול החוגה שישה גופים חדשים. תמונותיהן של שש ספינות, שתים מהן, ספינות הובלה, המחליקות בדממה הלוך ושוב סביב כוכבם, מילאו את מרקע המסגרת של תושבי קורוזור והעיניים הלחות התייבשו מיד. המחזה השמימי דיבר בעד עצמו. שתי ספינות ההובלה ענקיות, אפשרו את גרירת שתי המלכודות. מה שלא דיבר בעד עצמו, היה להקת הליווי של שתי המובילות. גם על מצחו של הקורוזורי הפחות מוכשר, לא התאחרו הקמטים מלבוא. פרץ התרגשות געש בנחיריו, אך משהו בתמונה שעדיין הקרינה המסגרת, הכהתה את הספונטניות הקורוזורית - בנוסף למובילים שטרפו את מסלול החוגה, כמעט ועיוורו במימדם ארבע ספינות אם זרות, שעין קורוזורית לא ראתה עד כעת. כאשר שלחה זר תרבויות כח משימה אל תוך מערכת נידחת בשוליים האנדרומדיים, מסלול הפעולה היה פשוט – השתלטות על הפקת האלקטאורין הקורוזורי. כאשר הגיע כח המשימה לקורוזור, מסלול הפעולה חייב היה להשתנות. קורוזור לא הפיקה אלקטאורין – באותו זמן בדיוק, טרודה היתה כל מערכת קורוזור בהספדים ארוכים על אנגיפס אנרגיה – חברת האלקטאורין האבוד. בכל ההיסטוריה האנרומדית, לא נזכרו קורבנות זר אלא לשואה ולשאול. ללא יוצא מן הכלל גם היא – קורוזור המסכנה – שלא חזתה מראש לאן מועדות פניה, וככל יתרת שאריות המזון המפוזרות ברחבי הגלאקסיה, הקריבה את עצמה גם היא עבור הכסף והמדע. מראה שתי המלכודות העצומות שרתחו באדמומיות מתכתית, עמוק מאד בפנים הריק, זהרו בריגוש, ויותר מכל הרטיטו את מיליארדי הלבבות הקורוזוריים – אבות ובנים, שחיכו שבע מאות ושמונים שנה לזה הרגע. וכך, החל האלקטאורין משתובב במנהרות כבליות דקות כחודש ימים לאחר התקנת המלכודות במקומם. כאשר המסגרת עודכנה בהפעלת תחנת כח אלקטאורינית בקורוזור, אפילו מבלי הרבה מזל, צריכה היתה קורוזור לגייס תגבורת למשרדי ההגירה של המערכת – מיליוני חברות משוק האלקטרוניקה העדינה, חיפשו ללא הרף חיבור למתקן אלקטאורין. אנדרומדה לא גילתה רגשנות יתרה לצורך זה של המין האנושי, כך שרק לעיתים נדירות נמצא מתפרסם מתקן שכזה – כאשר בחלק קטן מהפעמים היה חלש מאד ואיפשר פעילות מוגבלת, ולרוב היה זה פרסום כזב, שביקש למשוך תשומת לב לעניינים אחרים. אנגיפס פרסמה את האמת - ואמת הרבה יותר רעננה; המלכודות הקורוזוריות אפשרו חיבור לאלפי צרכנים, והחשוב ביותר, היה זה חיבור יציב. האלקטאורין שימש בעיקר ליצירת תשקיפים מסוגים שונים. גבישי השיקוף היו יקרים אמנם, אך לא הוא העיקר. צורבי השיקוף היו המכשירים שביצעו את הקדיחות האלקטרו-אופטיות בגבישים והאלקטאורין שימש כקרן הקדיחה, שהיה האנרגיה היחידה שיכלה לייצר מוליכים וחצאי מוליכים אופטיים ברמת קדח פיקומטרית – מה שאיפשר יצירת טריליוני מעגלים בגביש שגודלו לא עלה על סנטימטר אחד. וכאשר נבנה הדור החדש של הצורבים - ידעו הם להגדיר כיווני קדיחה עקמומיים – דבר שהגדיל עוד יותר את תפוקת הגביש. משאבי האלקטאורין נמצאו במקומות ספורים באנדרומדה, אך עדיין, בכדי לייצר גבישים מורכבים, תהליך ההפקה חייב להסתמך על יציבות אנרגטית קשיחה מאד, לולא כך, הגביש יינזק. ומפאת מגבלה זו, השתמשו רוב יצרני החומרה האלקטרונית בשיקופים למערכות לא קריטיות, כאשר גם גבישים ניזוקים יכולים עדיין לשרת בתפקידם. אנגיפס – קורוזור התחילה עידן חדש - יציבות. ופתחה ליצרנים אופק חדש לגמרי. כעת, כאשר הוסרה מגבלת היציבות, ניתן יהיה לצרוב חלקי מערכות מדויקות. והאפשרות לצרוב מעבדים, היתה כהזמנה מתרגשת לבוא. המעבדים האלקטרוניים הותיקים היו מדויקים להפליא, אך יכולת הספקם תלוי היה בקריסטל שהניע אותם וקבע את מהירות פעולתם. ובמעבד אלקטרוני, מהירות פעולה גבוהה יותר משמע הפקת חום גבוהה יותר. ומשום כך התקדמות טכנולוגיית המעבדים האלקטרוניים היתה מעט מגוחכת – המעבדים הלכו וקטנו ויחידות הקירור הלכו וגדלו. וכשהיה הצורך להאיץ מעבד אלקטרוני למהירות עצומה, יחידת קירור אימתנית הוצמדה על קודקודו שרתח ממכות החשמל שסבל בקצב הקריסטל. עד לפני אנגיפס אנרגיה, מעבד אופטי היה בגדר חלום נשכח. כעת, היכולת לבנות מעבד מסחרי שאינו מתחמם כלל, ובנוסף לכך פועל במהירות האור, הכניס את המסגרת לתדהמה. עד כעת היה ברור לכל בר דעת שביקש עסק עם שקף קוגניטיבי, שהינו חייב להשתדך עם ההייסטווי קומנדר , שהיה היחיד מבין המחשבים האלקטרונים שיכול היה להריץ שקפים שכאלו, וזאת מפאת עצמת החישוב האדירה שנדרשה לחיבור השקף אל מערכת ההפעלה. אולם, גם לכל בר דעת, היה ברור שידו לא תנוח לעולם על מחשב מסוג זה. זר לא מכרו את ההייסטווי, אלא רק כחלופה עבור רעבונם החשוך. כמה בודדים - כמה מסכנים, שזכו בהתקנת ההייסטווי על סיפונם, שילמו תמיד במחיר הבגידה. אולם כעת, שחוות אלקטאורין יציבה נפתחת, החלום יוכל אולי להתגשם.
קראתי את הפסקה הראשונה
וצר לי, אבל אני לא יכולה להמשיך. תראה, בעקרון יש לי בעיה אישית עם פרולוגים. אני מאמינה שכל מה שצריך להאמר - יכול להאמר בתוך העלילה. אב גם אם נתעלם לרגע מדעתי האישית בנושא, הפרולוג הזה בעייתי. הוא בעייתי בראש ובראשונה כי זה לא סיפור אלא הרצאה. והקורא שלך רוצה סיפור. כאן יש אוסף עובדות יבשות, שמסופרות בדרך מאוד ישירה ולא מעניינת. זה לא מושך, זה לא עושה חשק להמשיך. בעיה נוספת היא שאתה זורק על הקורא מליוני מושגים חדשים לחלוטין, וגורם לו להרגיש, איך להגיד בעדינות, קצת אהבל. כי ממש קשה להבין את זה, וממש קשה לעקוב אחרי המתרחש. גם למי שלא סובל מבעיות ידועות בהבנת הנקרא. זה פשוט לא ברור, מלא מושגים זרים, ובעיקר לא מעניין. מה שכן, זה כתוב יפה, ואין לי ספק שאתה יודע לכתוב יפה ובצורה נקייה ונכונה. כך שהבעיה היא לא כ"כ של טכניקה, אלא יותר בעיה של בנייה נכונה של הסיפור. כמובן, זו רק דעתי, והיא נועדה לעזור, ולא לקטול או לדכא
. אני אשמח לשמוע מה אתה חושב.
וצר לי, אבל אני לא יכולה להמשיך. תראה, בעקרון יש לי בעיה אישית עם פרולוגים. אני מאמינה שכל מה שצריך להאמר - יכול להאמר בתוך העלילה. אב גם אם נתעלם לרגע מדעתי האישית בנושא, הפרולוג הזה בעייתי. הוא בעייתי בראש ובראשונה כי זה לא סיפור אלא הרצאה. והקורא שלך רוצה סיפור. כאן יש אוסף עובדות יבשות, שמסופרות בדרך מאוד ישירה ולא מעניינת. זה לא מושך, זה לא עושה חשק להמשיך. בעיה נוספת היא שאתה זורק על הקורא מליוני מושגים חדשים לחלוטין, וגורם לו להרגיש, איך להגיד בעדינות, קצת אהבל. כי ממש קשה להבין את זה, וממש קשה לעקוב אחרי המתרחש. גם למי שלא סובל מבעיות ידועות בהבנת הנקרא. זה פשוט לא ברור, מלא מושגים זרים, ובעיקר לא מעניין. מה שכן, זה כתוב יפה, ואין לי ספק שאתה יודע לכתוב יפה ובצורה נקייה ונכונה. כך שהבעיה היא לא כ"כ של טכניקה, אלא יותר בעיה של בנייה נכונה של הסיפור. כמובן, זו רק דעתי, והיא נועדה לעזור, ולא לקטול או לדכא
פרולוגים - להיות או לא...
שמחתי מאד לקרוא את תגובתך הכנה. אמת פרולוגים ובעיקר סקירות רקע, יכולות להשמע מעט יבשות. אך דעי לך שכאשר הקורא נכנס לסיפור העלילה (וישנה כבר התחלה של גירסה) הוא חוזר בשקיקה לסקירה ומגלה עוד טפח שחסר לו לכלל תמונת הבנתו. גם אצל אסימוב(אנצ' גלקטיקה)/טולקין(פתיחה) ניתן לקרוא מידע הרצאתי.(איני משווה את עבודתי לשלהם. אך רציתי להדגיש את הנקודה). אשמח אם תקראי את הכל. בקרוב אצרף חלק מן העלילה. אגב, גם אישתי השתעממה מהפתיחה.
שמחתי מאד לקרוא את תגובתך הכנה. אמת פרולוגים ובעיקר סקירות רקע, יכולות להשמע מעט יבשות. אך דעי לך שכאשר הקורא נכנס לסיפור העלילה (וישנה כבר התחלה של גירסה) הוא חוזר בשקיקה לסקירה ומגלה עוד טפח שחסר לו לכלל תמונת הבנתו. גם אצל אסימוב(אנצ' גלקטיקה)/טולקין(פתיחה) ניתן לקרוא מידע הרצאתי.(איני משווה את עבודתי לשלהם. אך רציתי להדגיש את הנקודה). אשמח אם תקראי את הכל. בקרוב אצרף חלק מן העלילה. אגב, גם אישתי השתעממה מהפתיחה.
הגישה שלך לא נכונה.
אתן לך כמה עצות מועילות לכותבים מתחילים. אני מציע לך לא להתווכח איתי (אין טעם), אלא לקרוא וללמוד. א. המחמאה הגדולה ביותר שאתה, ככותב, יכול לקבל, היא נכונות הקורא להמשיך לפסקה הבאה, לעמוד הבא. את זה לא השגת כאן. אף אחד לא מוכן לסבול או להשתעמם רק כי הבטיחו לו שאחר כך זה משתפר. הסיפור חייב להיות מעניין, ומיד, מההתחלה. כבר הפסקה הראשונה צריכה לרתק אותי ולגרום לי לרצות להמשיך לקרוא. אין הנחות, אין פטורים. ב. לעולם אל תנמק פגם כלשהו בסיפורך ביצירותיו של סופר אחר כלשהו. נקודת המוצא שלך צריכה להיות: להם מותר, לי אסור. תמיד. ג. אם קטע כלשהו משעמם, אסור לו להכלל בסיפור. גם אם מדובר במידע חיוני לעלילה. אתה חייב למצוא דרך להעביר את המידע באופן מעניין. גם אני, כמו ריוונדל, לא מוכן לקרוא את כל מה שהבאת כאן. תעבוד, תעשה את זה מעניין, נטול הרצאות ובעל עלילה, ואז נדבר. בשביל כבוד צריך לעבוד.
אתן לך כמה עצות מועילות לכותבים מתחילים. אני מציע לך לא להתווכח איתי (אין טעם), אלא לקרוא וללמוד. א. המחמאה הגדולה ביותר שאתה, ככותב, יכול לקבל, היא נכונות הקורא להמשיך לפסקה הבאה, לעמוד הבא. את זה לא השגת כאן. אף אחד לא מוכן לסבול או להשתעמם רק כי הבטיחו לו שאחר כך זה משתפר. הסיפור חייב להיות מעניין, ומיד, מההתחלה. כבר הפסקה הראשונה צריכה לרתק אותי ולגרום לי לרצות להמשיך לקרוא. אין הנחות, אין פטורים. ב. לעולם אל תנמק פגם כלשהו בסיפורך ביצירותיו של סופר אחר כלשהו. נקודת המוצא שלך צריכה להיות: להם מותר, לי אסור. תמיד. ג. אם קטע כלשהו משעמם, אסור לו להכלל בסיפור. גם אם מדובר במידע חיוני לעלילה. אתה חייב למצוא דרך להעביר את המידע באופן מעניין. גם אני, כמו ריוונדל, לא מוכן לקרוא את כל מה שהבאת כאן. תעבוד, תעשה את זה מעניין, נטול הרצאות ובעל עלילה, ואז נדבר. בשביל כבוד צריך לעבוד.
קורוזור - פרולוג - המשך 3
בדומה לסוואנה הסוערת מתוקף מעמדות החיות המאכלסים אותה, ובהם ישנם הטורפים החזקים שלעולם נמצאים במעגל הטרף ישנם גם טורפים חלשים שרחוקים ממעגל הטרף, כך אכלסה זר את קורוזור בתוקפנות לא מתפשרת, ומכורח כך, ללא אחרים. צי הטרף של זר לא היווה מוקד משיכה יותר מכל דבריס אחר באנדרומדה. ולא מתוקף תמימותו. קורוזור לא זכתה לכך. חלומות כמעט מוצקים על תשתיות, תיירות, עסקים, תקשורת, וכל מה שיכול להפוך מקום כמו קורוזור למרכז גאלקטי, התנפצו בכאב הישר אל תוך פרצופם - זר הודיעה כתנאי ראשון להעברת המלכודות לצד השמשות, שהיא תהיה הצרכנית הבלעדית של האלקטאורין. על מה ולמה התעקשו זר במצבתם החדשה – זאת בדיוק, איש לא ידע. ובדומה לטורי הרכילות, כך פרחו להן אין קץ לשמועות. פעילות האבטחה המוגזמת מסביב לשמשות הקורוזוריות, השמירה הרצחנית על מרקעי אלקטאורין העידו על רגישות מיוחדת שיש לזר כלפי קורוזור. כל אלה ועוד מתקן עצום ממדים שהוקם כעשרים מיליוני קילומטרים הרחק מהשמשות הוסיפו עוד על התעלומה. לפני יותר מאחד עשרה שנה, הציג מודיעין הליגה, תוצאות מעקבים מיוחדים מהגזרה הצפונית של זר תרבויות בקורוזור. התצפיות הראו שבמתקן "התמהוני", יש חלון זמן של מאה ושמונה עשרה דקות. השירות קיבל את ההחלטה במהירות והקים צוות מדידה. אירון היל נבחר לפיקוד. לא עבור ניסיונו, אולם רק מתוקף שהחזיק באמצעי היחידי שאפשר פעולה מסוג זה. ליר - הייסטווי. הרבה יותר מצעצוע נאה, היתה הספינה היחידה שלא עוררה חשד בעודה משוטטת בנפות הרחבות של זר. כל ספינה אחרת שניסתה זכתה לטיפול שקט ומסור. בפרברי זר, ידעה היטב הגבירה הקוגניטיבית – ליר כיצד לשאול ולענות למכמונות המסגרת. מה מצאה ספינה עילית זרית באמתחתו של היל – הבהירות הקלושה שנפרצה מהמיתוס האביך הזה היתה, שקפטן אירון היל היה העריק הזרי היחידי שלבש צורת אדם – שאר העריקים הוחזרו לבסיסם המולקולרי.
בדומה לסוואנה הסוערת מתוקף מעמדות החיות המאכלסים אותה, ובהם ישנם הטורפים החזקים שלעולם נמצאים במעגל הטרף ישנם גם טורפים חלשים שרחוקים ממעגל הטרף, כך אכלסה זר את קורוזור בתוקפנות לא מתפשרת, ומכורח כך, ללא אחרים. צי הטרף של זר לא היווה מוקד משיכה יותר מכל דבריס אחר באנדרומדה. ולא מתוקף תמימותו. קורוזור לא זכתה לכך. חלומות כמעט מוצקים על תשתיות, תיירות, עסקים, תקשורת, וכל מה שיכול להפוך מקום כמו קורוזור למרכז גאלקטי, התנפצו בכאב הישר אל תוך פרצופם - זר הודיעה כתנאי ראשון להעברת המלכודות לצד השמשות, שהיא תהיה הצרכנית הבלעדית של האלקטאורין. על מה ולמה התעקשו זר במצבתם החדשה – זאת בדיוק, איש לא ידע. ובדומה לטורי הרכילות, כך פרחו להן אין קץ לשמועות. פעילות האבטחה המוגזמת מסביב לשמשות הקורוזוריות, השמירה הרצחנית על מרקעי אלקטאורין העידו על רגישות מיוחדת שיש לזר כלפי קורוזור. כל אלה ועוד מתקן עצום ממדים שהוקם כעשרים מיליוני קילומטרים הרחק מהשמשות הוסיפו עוד על התעלומה. לפני יותר מאחד עשרה שנה, הציג מודיעין הליגה, תוצאות מעקבים מיוחדים מהגזרה הצפונית של זר תרבויות בקורוזור. התצפיות הראו שבמתקן "התמהוני", יש חלון זמן של מאה ושמונה עשרה דקות. השירות קיבל את ההחלטה במהירות והקים צוות מדידה. אירון היל נבחר לפיקוד. לא עבור ניסיונו, אולם רק מתוקף שהחזיק באמצעי היחידי שאפשר פעולה מסוג זה. ליר - הייסטווי. הרבה יותר מצעצוע נאה, היתה הספינה היחידה שלא עוררה חשד בעודה משוטטת בנפות הרחבות של זר. כל ספינה אחרת שניסתה זכתה לטיפול שקט ומסור. בפרברי זר, ידעה היטב הגבירה הקוגניטיבית – ליר כיצד לשאול ולענות למכמונות המסגרת. מה מצאה ספינה עילית זרית באמתחתו של היל – הבהירות הקלושה שנפרצה מהמיתוס האביך הזה היתה, שקפטן אירון היל היה העריק הזרי היחידי שלבש צורת אדם – שאר העריקים הוחזרו לבסיסם המולקולרי.
מדידה אחרונה - פסקה ראשונה
מדידה אחרונה זו היתה המנגינה הראשונה שהוא הכיר, היחידה ששמע. היא לא התפזרה, נשארה לידו, מסביבו, קרובה אליו. בעיניו הבוהות, היה מפליג ונישא בה, ואליה נמסרה כל הקשבתו. אם נהנתה ממנו – להניע את איברי נפשו בקלילותה, במרחבה, בטבעה החופשי, את זאת לא ידע. ולהיות אחרת לא היה. כעת היא נשמעה קלושה. משהו התפרק בתוכה. הוא היה שומע בה מן גניחה משונה, לא ממנה, לא שלה. ולאחר זמן נוסף, לא שמע דבר. רק בהה בתהום חסרונה. היא נעלמה, התפוגגה בתוך הדממה הריקנית. במשך זמן חדש הביט בצמיחה מוזרה שחלה בו. מחשבות קרמו מעצמות רוחו אל תוך הכרתו. שקטות, עדינות וביישניות. בעליצות התכופפו להן אחת בחברתה. אחת מהן היתה מיוחדת – אהובה. התרפקה עליו כבת אצל אביה, מדושנת מכוח בכורתו. היא מילאה את גבהי הכרתו, סקרנה, ופיתתה את רוחו. היא היתה הכאב היה בלתי נסבל והתנוחה בה הוא שכב גרמה לו להרגיש כאילו חץ מחוספס תקוע בתוך גבו. טיפות דם נטפו מפניו. נשימה ארוכה נשמעה ואחריה קול גבר אחר. "דואלר, חלון הזמן עומד על שמונים ושתיים דקות. תתחיל לזוז", "קפטן, הפסקת האנרגיה תעכב אותנו". "אני יודע, אבל היא לא תעכב את חלון הזמן שלנו. שמונים ושתים דקות - על הסיפון ולאחר קפיצה" הוא נשם בקושי, וכאבי הגב שהתחזקו הכבידו יותר על נשימתו. במצב זה הוא ידע שיתגלה מיד. וניסה לנשום רק דרך אפו. קול הגבר הראשון נשמע שוב, "למישהו יש הערכה תוך כמה זמן תתחיל לפעול מערכת החירום או גיבוי". שני קולות זימרו. "לא ידוע". אחת הדמויות התקדמה אל פנים החדר, אך לא ראה בבירור מה היא עושה. שתיים עמדו עדיין קרוב לפתח הדלת וחקרו קופסא שהיתה מותקנת על הקיר. הוא שוב שמע את קולו של הגבר הראשון. "נראה שהצלחתי, אתה זוכר את המספר קפטן?" הדמות השניה הוציאה פיסת דבר מכוון רגלה. והוא ראה את אלומות הפנסים פונות אל הנייר. הכאבים היו נוראיים, הוא הרגיש כיצד כח הסבל עוזב אותו. הוא ידע שהוא זקוק לעזרה בדחיפות. במצב רגיל הוא היה פונה אל האנשים האלה, אבל לא כעת. משהו – אולי החוסר ודאות שנמצא בה, לא נתנה לו להוציא קול. החור בגבו הטריד אותו. המקום לא דימם, אבל הוא היה פתוח כדי סנטימטר ויכול היה להזדהם מיד. כאשר ראה שהדלת אינה יותר ממרחק פסיעה ממנו, הוא לא היה משוכנע שכך צריך לפעול, אבל אזר את שארית כוחו וזחל אל מחוץ לדלת ויצא מהחדר. שריקות גז דחוס והמהום צינורות היו מקור הרעש היחידי ששמע. הקרקע מתחתיו, השתנתה מאריחי החדר לרשת מתכתית צפופה, ומבעדה הביטו עשרות צינורות דקים ואפורים. הקור, הקפיא את עצמותיו. מחוץ לדלת, הוא זחל אל תוך מסדרון. המקום היה חשוך, אך לא חשוך לגמרי, ואת קצהו האחר של המסדרון לא ראה. פליאה ריצדה בעיניו כשלא השיגו את מקור האור. ולבסוף, ממקומו הנמוך, ראה – מוצבות משני צידי המסדרון - מסגרות זכוכית. חלונות – חשב לעצמו, וליבו התרגש. הוא החל לזחול לכיוונם. לאחר שמיקם עצמו מתחת למסגרת החלון, חישב כמה כח הצטרך להשקיע בכדי להרים את ראשו למצב שיוכל להביט. הוא זכר היטב את הניסיון האחרון שלו לעמוד – ההתרסקות והכאב שהגיע מיד לאחר מכן. אבל הכאב והפחד לא פעלו עליו כעת. הוא רק רצה להביט, כל כך השתוקק לבהות במה שמחוץ, בכל מה שמשוחרר מקירות ותיקרות, שעומד במקומו בזכות ולא בהסגר, שתמיד ער וקיים, את כל מה שלא ידע לעלות ברוח דמיונו רצה לראות בעיניו הרגילות. כעת, רצה להזכיר לעיניו שלא נועדו אך ורק להזיל את כאבו או שמחתו. לראות היה לו כמו להחזיר אבדה שכוחה לחלק כה חשוב בו שלעולם לא זכר מתי פעל. הוא החל לצבור גובה בכך שקרב את רגליו אל הקיר באיטיות. מצחו כמעט הגיע אל קו מסגרת החלון התחתונה. ידיו ורגליו רעדו מהמאמץ, בגובה שבו עמד, החל מרגיש חוסר יציבות. כמה סנטימטרים בודדים חסרו לו עדיין בכדי להביא את עיניו אל הגובה הדרוש. שרירי רגליו החלו מתכווצים מבקשתו, כה מנוונים היו שאף מאמץ מסוג זה היה מעבר ליכולתם. הוא הרגיש שהוא מועד, שאינו שולט ברגליו, עתה מתוך המאמץ, כמעט לא הרגיש ברגליו, נדמה היה לעצמו כנכה מחוסר רגליים העומד בשארית גפיו על אצטבת מתכת רותחת. ליבו פעם ביאוש, ודקירה חמוצה חנקה את גרונו. הרגשת הכישלון הכהתה את חושיו והוא לא שמע את המתרחש סביבו. אבל הוא הרגיש היטב כיצד שתי ידיים לפתע אחזו בו תחת בית שחיו, ומחט קרה ננעצה בבשר כתפו. אבל כל זה לגמרי לא היה מעניינו. הוא לא רצה להחמיץ את הרגע. בשארית כוחותיו שיכול היה לשלוח לרגליו, בעט לכוון הרצפה. ראשו התנוסס כעת היטב מעל לשפת החלון. ועיניו פקוחות לרווחה.
מדידה אחרונה זו היתה המנגינה הראשונה שהוא הכיר, היחידה ששמע. היא לא התפזרה, נשארה לידו, מסביבו, קרובה אליו. בעיניו הבוהות, היה מפליג ונישא בה, ואליה נמסרה כל הקשבתו. אם נהנתה ממנו – להניע את איברי נפשו בקלילותה, במרחבה, בטבעה החופשי, את זאת לא ידע. ולהיות אחרת לא היה. כעת היא נשמעה קלושה. משהו התפרק בתוכה. הוא היה שומע בה מן גניחה משונה, לא ממנה, לא שלה. ולאחר זמן נוסף, לא שמע דבר. רק בהה בתהום חסרונה. היא נעלמה, התפוגגה בתוך הדממה הריקנית. במשך זמן חדש הביט בצמיחה מוזרה שחלה בו. מחשבות קרמו מעצמות רוחו אל תוך הכרתו. שקטות, עדינות וביישניות. בעליצות התכופפו להן אחת בחברתה. אחת מהן היתה מיוחדת – אהובה. התרפקה עליו כבת אצל אביה, מדושנת מכוח בכורתו. היא מילאה את גבהי הכרתו, סקרנה, ופיתתה את רוחו. היא היתה הכאב היה בלתי נסבל והתנוחה בה הוא שכב גרמה לו להרגיש כאילו חץ מחוספס תקוע בתוך גבו. טיפות דם נטפו מפניו. נשימה ארוכה נשמעה ואחריה קול גבר אחר. "דואלר, חלון הזמן עומד על שמונים ושתיים דקות. תתחיל לזוז", "קפטן, הפסקת האנרגיה תעכב אותנו". "אני יודע, אבל היא לא תעכב את חלון הזמן שלנו. שמונים ושתים דקות - על הסיפון ולאחר קפיצה" הוא נשם בקושי, וכאבי הגב שהתחזקו הכבידו יותר על נשימתו. במצב זה הוא ידע שיתגלה מיד. וניסה לנשום רק דרך אפו. קול הגבר הראשון נשמע שוב, "למישהו יש הערכה תוך כמה זמן תתחיל לפעול מערכת החירום או גיבוי". שני קולות זימרו. "לא ידוע". אחת הדמויות התקדמה אל פנים החדר, אך לא ראה בבירור מה היא עושה. שתיים עמדו עדיין קרוב לפתח הדלת וחקרו קופסא שהיתה מותקנת על הקיר. הוא שוב שמע את קולו של הגבר הראשון. "נראה שהצלחתי, אתה זוכר את המספר קפטן?" הדמות השניה הוציאה פיסת דבר מכוון רגלה. והוא ראה את אלומות הפנסים פונות אל הנייר. הכאבים היו נוראיים, הוא הרגיש כיצד כח הסבל עוזב אותו. הוא ידע שהוא זקוק לעזרה בדחיפות. במצב רגיל הוא היה פונה אל האנשים האלה, אבל לא כעת. משהו – אולי החוסר ודאות שנמצא בה, לא נתנה לו להוציא קול. החור בגבו הטריד אותו. המקום לא דימם, אבל הוא היה פתוח כדי סנטימטר ויכול היה להזדהם מיד. כאשר ראה שהדלת אינה יותר ממרחק פסיעה ממנו, הוא לא היה משוכנע שכך צריך לפעול, אבל אזר את שארית כוחו וזחל אל מחוץ לדלת ויצא מהחדר. שריקות גז דחוס והמהום צינורות היו מקור הרעש היחידי ששמע. הקרקע מתחתיו, השתנתה מאריחי החדר לרשת מתכתית צפופה, ומבעדה הביטו עשרות צינורות דקים ואפורים. הקור, הקפיא את עצמותיו. מחוץ לדלת, הוא זחל אל תוך מסדרון. המקום היה חשוך, אך לא חשוך לגמרי, ואת קצהו האחר של המסדרון לא ראה. פליאה ריצדה בעיניו כשלא השיגו את מקור האור. ולבסוף, ממקומו הנמוך, ראה – מוצבות משני צידי המסדרון - מסגרות זכוכית. חלונות – חשב לעצמו, וליבו התרגש. הוא החל לזחול לכיוונם. לאחר שמיקם עצמו מתחת למסגרת החלון, חישב כמה כח הצטרך להשקיע בכדי להרים את ראשו למצב שיוכל להביט. הוא זכר היטב את הניסיון האחרון שלו לעמוד – ההתרסקות והכאב שהגיע מיד לאחר מכן. אבל הכאב והפחד לא פעלו עליו כעת. הוא רק רצה להביט, כל כך השתוקק לבהות במה שמחוץ, בכל מה שמשוחרר מקירות ותיקרות, שעומד במקומו בזכות ולא בהסגר, שתמיד ער וקיים, את כל מה שלא ידע לעלות ברוח דמיונו רצה לראות בעיניו הרגילות. כעת, רצה להזכיר לעיניו שלא נועדו אך ורק להזיל את כאבו או שמחתו. לראות היה לו כמו להחזיר אבדה שכוחה לחלק כה חשוב בו שלעולם לא זכר מתי פעל. הוא החל לצבור גובה בכך שקרב את רגליו אל הקיר באיטיות. מצחו כמעט הגיע אל קו מסגרת החלון התחתונה. ידיו ורגליו רעדו מהמאמץ, בגובה שבו עמד, החל מרגיש חוסר יציבות. כמה סנטימטרים בודדים חסרו לו עדיין בכדי להביא את עיניו אל הגובה הדרוש. שרירי רגליו החלו מתכווצים מבקשתו, כה מנוונים היו שאף מאמץ מסוג זה היה מעבר ליכולתם. הוא הרגיש שהוא מועד, שאינו שולט ברגליו, עתה מתוך המאמץ, כמעט לא הרגיש ברגליו, נדמה היה לעצמו כנכה מחוסר רגליים העומד בשארית גפיו על אצטבת מתכת רותחת. ליבו פעם ביאוש, ודקירה חמוצה חנקה את גרונו. הרגשת הכישלון הכהתה את חושיו והוא לא שמע את המתרחש סביבו. אבל הוא הרגיש היטב כיצד שתי ידיים לפתע אחזו בו תחת בית שחיו, ומחט קרה ננעצה בבשר כתפו. אבל כל זה לגמרי לא היה מעניינו. הוא לא רצה להחמיץ את הרגע. בשארית כוחותיו שיכול היה לשלוח לרגליו, בעט לכוון הרצפה. ראשו התנוסס כעת היטב מעל לשפת החלון. ועיניו פקוחות לרווחה.
מדידה אחרונה פסקה 1 (להתעלם מהקודם)
מדידה אחרונה זו היתה המנגינה הראשונה שהוא הכיר, היחידה ששמע. היא לא התפזרה, נשארה לידו, מסביבו, קרובה אליו. בעיניו הבוהות, היה מפליג ונישא בה, ואליה נמסרה כל הקשבתו. אם נהנתה ממנו – להניע את איברי נפשו בקלילותה, במרחבה, בטבעה החופשי, את זאת לא ידע. ולהיות אחרת לא היה. כעת היא נשמעה קלושה. משהו התפרק בתוכה. הוא היה שומע בה מן גניחה משונה, לא ממנה, לא שלה. ולאחר זמן נוסף, לא שמע דבר. רק בהה בתהום חסרונה. היא נעלמה, התפוגגה בתוך הדממה הריקנית. במשך זמן חדש הביט בצמיחה מוזרה שחלה בו. מחשבות קרמו מעצמות רוחו אל תוך הכרתו. שקטות, עדינות וביישניות. בעליצות התכופפו להן אחת בחברתה. אחת מהן היתה מיוחדת – אהובה. התרפקה עליו כבת אצל אביה, מדושנת מכוח בכורתו. היא מילאה את גבהי הכרתו, סקרנה, ופיתתה את רוחו. היא היתה גדולה. יותר מכפי שראה, והתנשאה ממנו מרחק מופלא. שם, מעבר להשגחתו חצתה לעולם שלא זכר. היא לימדה אותו שהוא שוכב במיטה. כאב עז פילח את גבו. ידיו ורגליו היו רדומות לגמרי. הוא לא חש דבר לבד הכאב, וזה הלך והתחזק. גם לא ראה דבר - עיניו היו מכוסות או שלא יכול היה לפוקחן. לאחר זמן הוא החל מרגיש בזרימת הדם בעורקי אצבעותיו, הוא חש כיצד הנוזל הנסתר מציף את תוך ידו, ואצבעותיו החלו ממללות תנועות זעירות. הוא הרגיש כיצד צינור מפיח גז קריר אל תוך אפו. נשימתו שקקה וליבו פעם בחוזקה. בתחילה לא היה בטוח, אבל לאחר זמן הוא ידע שהוא שומע שברי רחשים סביבו. לעיתים היו קרובים, ולאחר מכן התרחקו, וכשהתקרבו שוב, פעמים שהיו אלו הראשונים ופעמים שהיו חדשים; וכשאישוניו התרחבו, החל להבחין בצלליות מגושמות. קיר היה בקרבתו - חלק ללא חלון, קירות נוספים לא ראה. כשעיניו הסתגלו לחשכה, הראו לו באבק החדר נקודות בהירות ונוצצות, וכשאימץ את מבטו ראה שהיו אלה נוריות של מכונות שהקיפו את מיטתו. הן ריצדו בעדינות, היו שהבהבו והיו שדלקו בקביעות. הרחשים הזעירים שבקעו מן המכשירים, נקלטו באוזניו. ואחד בולט מהשאר, זמזם בעקביות אחר פעימות ליבו. ידיו זזו, מתחככות בסדיני המיטה, מצע בד עקר עטף את יצועו. כשנגע בראשו, גילה שהוא חלק למשעי. פניו היו שעירות - זקן מפורז צימח בם. רגליו לא נשמעו לו, הן הקרינו חום חיות, אבל שום רמז עצבי לא נתפס בהן. כשהכניס את ידו תחת גבו, נרתע לאחור. דבר מה מתחת לגבו - חלק ומתכתי בלט מתוך בטנה של המיטה הישר אל תוך גבו, כשהוא מפלח את עורו ואת בשרו. הוא ניסה להזיז את פלג גופו העליון בתקווה להשתחרר מעט מהתנוחה הקבועה שהיה נמצא בה. תוך שהוא מאמץ את שרירי ידיו החלשים, כמעט בכל כוחו, החל להרגיש שגבו זז כמה מילימטרים למעלה. לפתע קפא על מקומו - הוא לא היה מוכן למה שקרה. המכשיר הצינורי שמחובר אל תוך גבו השמיע קול תקתוק מכני והחל מחליק מחוץ לגבו. כאב עמוק ודוקרני תקף אותו, התחושה חזרה לרגליו. ומכשיר בעל ספרות בוהקות החל מצפצף לסירוגין בקול חזק וצורמני. לכמה רגעים, מנורה כתומה הבהבה וגילתה דלת רחוקה ולאחר שבריר שניה גניחה עמומה וכבדה הרעידה את אויר החדר וחשכה גמורה השתררה. לאחר שעשתונותיו שבו, הוא ניסה להתרומם מהמיטה וכשעשה זאת, מיד איבד את שיווי משקלו. הוא ניסה לאחוז במה שתפסו ידיו, אבל החולשה בגדה בו והוא נפל בכבדות. כאשר נחת על הרצפה, היה גופו כפוף כקפיץ, ודקירה עזה קדחה כאב בגבו. הוא צווח באימה, אך ללא קול. במשך דקות ארוכות שכב מפותל ומעוות בסבל הכאבים. רצפת החדר היתה קפואה, ופניו וגופו התקמטו מהקור העז. הוא לא ידע כמה זמן עבר עליו כששכב שדוד על הרצפה. בשניות הבודדות שהחדר היה מואר, הוא זכר שראה שתי דלתות, והחל לזחול לכיוון מסוים. כאבי הגב התחזקו עם תנועות גופו. אבל הוא התקדם. ולבסוף עמד מתחת לדלת. הוא הזדקף בכדי להגיע לידית הדלת - היא היתה קרה, וכשמשך בה לפותחה. הדלת היתה נעולה. ליבו פעם במהירות וגבו קדח מכאב. חולשה התפשטה בכל חלקי גופו. הדלת הנוספת שזכר, היתה אמורה להיות במרחק עשרים צעדים ממנו, ובמצבו הרעוע, לא ידע אם יצליח להיגרר אליה. הוא שוב זחל. גבו רמז לו ברורות, שבקרוב לא יוכל להמשיך. כאשר שכב תחת הדלת, בתנועה מאומצת שלח את ידו מעלה לפתוח את הדלת. היא נפתחה, ומיד התרסקה על פרצופו והוא ניתז אל הקיר הסמוך לדלת. המכה היתה כה פתאומית כך שאפילו לא הספיק להיבהל. מספר אלומות אור גיששו באפלת החדר, ומיד אחריהן, רקיעות רגליים תופפו בנמרצות. נדמה היה לו שהוא רואה ארבע דמויות נכנסות לחדר מבעד לדלת שפגעה בו. הן לא נראו ממהרות, ונעמדו בפתח מיד בכניסתן. לאחר דממה קצרה שמע קול גברי , "העסק היחיד שכדאי להשקיע בו היום אלו תאגידי האנרגיה". קול אישה ענה לו, "אתה נשמע מאד לא מעודד איילס, אולי אתה רק סובל מפחד חשכה". "גברת היל, נראה ששכחת, אבל שני שלישים מחיי הם במדידה, ואי אפשר שיהיה חשוך יותר מחיים כאלה". "כן, אבל כשמישהו מכבה את האור עליך זה עניין אחר". "עדיין אני חושב שזה עסק טוב, ו'אנגיפס אנרגיה' הולכת בכוון טוב. כבר קניתי כמה ניירות שלהם". הכאב היה בלתי נסבל והתנוחה בה הוא שכב גרמה לו להרגיש כאילו חץ מחוספס תקוע בתוך גבו. טיפות דם נטפו מפניו. נשימה ארוכה נשמעה ואחריה קול גבר אחר. "דואלר, חלון הזמן עומד על שמונים ושתיים דקות. תתחיל לזוז",
מדידה אחרונה זו היתה המנגינה הראשונה שהוא הכיר, היחידה ששמע. היא לא התפזרה, נשארה לידו, מסביבו, קרובה אליו. בעיניו הבוהות, היה מפליג ונישא בה, ואליה נמסרה כל הקשבתו. אם נהנתה ממנו – להניע את איברי נפשו בקלילותה, במרחבה, בטבעה החופשי, את זאת לא ידע. ולהיות אחרת לא היה. כעת היא נשמעה קלושה. משהו התפרק בתוכה. הוא היה שומע בה מן גניחה משונה, לא ממנה, לא שלה. ולאחר זמן נוסף, לא שמע דבר. רק בהה בתהום חסרונה. היא נעלמה, התפוגגה בתוך הדממה הריקנית. במשך זמן חדש הביט בצמיחה מוזרה שחלה בו. מחשבות קרמו מעצמות רוחו אל תוך הכרתו. שקטות, עדינות וביישניות. בעליצות התכופפו להן אחת בחברתה. אחת מהן היתה מיוחדת – אהובה. התרפקה עליו כבת אצל אביה, מדושנת מכוח בכורתו. היא מילאה את גבהי הכרתו, סקרנה, ופיתתה את רוחו. היא היתה גדולה. יותר מכפי שראה, והתנשאה ממנו מרחק מופלא. שם, מעבר להשגחתו חצתה לעולם שלא זכר. היא לימדה אותו שהוא שוכב במיטה. כאב עז פילח את גבו. ידיו ורגליו היו רדומות לגמרי. הוא לא חש דבר לבד הכאב, וזה הלך והתחזק. גם לא ראה דבר - עיניו היו מכוסות או שלא יכול היה לפוקחן. לאחר זמן הוא החל מרגיש בזרימת הדם בעורקי אצבעותיו, הוא חש כיצד הנוזל הנסתר מציף את תוך ידו, ואצבעותיו החלו ממללות תנועות זעירות. הוא הרגיש כיצד צינור מפיח גז קריר אל תוך אפו. נשימתו שקקה וליבו פעם בחוזקה. בתחילה לא היה בטוח, אבל לאחר זמן הוא ידע שהוא שומע שברי רחשים סביבו. לעיתים היו קרובים, ולאחר מכן התרחקו, וכשהתקרבו שוב, פעמים שהיו אלו הראשונים ופעמים שהיו חדשים; וכשאישוניו התרחבו, החל להבחין בצלליות מגושמות. קיר היה בקרבתו - חלק ללא חלון, קירות נוספים לא ראה. כשעיניו הסתגלו לחשכה, הראו לו באבק החדר נקודות בהירות ונוצצות, וכשאימץ את מבטו ראה שהיו אלה נוריות של מכונות שהקיפו את מיטתו. הן ריצדו בעדינות, היו שהבהבו והיו שדלקו בקביעות. הרחשים הזעירים שבקעו מן המכשירים, נקלטו באוזניו. ואחד בולט מהשאר, זמזם בעקביות אחר פעימות ליבו. ידיו זזו, מתחככות בסדיני המיטה, מצע בד עקר עטף את יצועו. כשנגע בראשו, גילה שהוא חלק למשעי. פניו היו שעירות - זקן מפורז צימח בם. רגליו לא נשמעו לו, הן הקרינו חום חיות, אבל שום רמז עצבי לא נתפס בהן. כשהכניס את ידו תחת גבו, נרתע לאחור. דבר מה מתחת לגבו - חלק ומתכתי בלט מתוך בטנה של המיטה הישר אל תוך גבו, כשהוא מפלח את עורו ואת בשרו. הוא ניסה להזיז את פלג גופו העליון בתקווה להשתחרר מעט מהתנוחה הקבועה שהיה נמצא בה. תוך שהוא מאמץ את שרירי ידיו החלשים, כמעט בכל כוחו, החל להרגיש שגבו זז כמה מילימטרים למעלה. לפתע קפא על מקומו - הוא לא היה מוכן למה שקרה. המכשיר הצינורי שמחובר אל תוך גבו השמיע קול תקתוק מכני והחל מחליק מחוץ לגבו. כאב עמוק ודוקרני תקף אותו, התחושה חזרה לרגליו. ומכשיר בעל ספרות בוהקות החל מצפצף לסירוגין בקול חזק וצורמני. לכמה רגעים, מנורה כתומה הבהבה וגילתה דלת רחוקה ולאחר שבריר שניה גניחה עמומה וכבדה הרעידה את אויר החדר וחשכה גמורה השתררה. לאחר שעשתונותיו שבו, הוא ניסה להתרומם מהמיטה וכשעשה זאת, מיד איבד את שיווי משקלו. הוא ניסה לאחוז במה שתפסו ידיו, אבל החולשה בגדה בו והוא נפל בכבדות. כאשר נחת על הרצפה, היה גופו כפוף כקפיץ, ודקירה עזה קדחה כאב בגבו. הוא צווח באימה, אך ללא קול. במשך דקות ארוכות שכב מפותל ומעוות בסבל הכאבים. רצפת החדר היתה קפואה, ופניו וגופו התקמטו מהקור העז. הוא לא ידע כמה זמן עבר עליו כששכב שדוד על הרצפה. בשניות הבודדות שהחדר היה מואר, הוא זכר שראה שתי דלתות, והחל לזחול לכיוון מסוים. כאבי הגב התחזקו עם תנועות גופו. אבל הוא התקדם. ולבסוף עמד מתחת לדלת. הוא הזדקף בכדי להגיע לידית הדלת - היא היתה קרה, וכשמשך בה לפותחה. הדלת היתה נעולה. ליבו פעם במהירות וגבו קדח מכאב. חולשה התפשטה בכל חלקי גופו. הדלת הנוספת שזכר, היתה אמורה להיות במרחק עשרים צעדים ממנו, ובמצבו הרעוע, לא ידע אם יצליח להיגרר אליה. הוא שוב זחל. גבו רמז לו ברורות, שבקרוב לא יוכל להמשיך. כאשר שכב תחת הדלת, בתנועה מאומצת שלח את ידו מעלה לפתוח את הדלת. היא נפתחה, ומיד התרסקה על פרצופו והוא ניתז אל הקיר הסמוך לדלת. המכה היתה כה פתאומית כך שאפילו לא הספיק להיבהל. מספר אלומות אור גיששו באפלת החדר, ומיד אחריהן, רקיעות רגליים תופפו בנמרצות. נדמה היה לו שהוא רואה ארבע דמויות נכנסות לחדר מבעד לדלת שפגעה בו. הן לא נראו ממהרות, ונעמדו בפתח מיד בכניסתן. לאחר דממה קצרה שמע קול גברי , "העסק היחיד שכדאי להשקיע בו היום אלו תאגידי האנרגיה". קול אישה ענה לו, "אתה נשמע מאד לא מעודד איילס, אולי אתה רק סובל מפחד חשכה". "גברת היל, נראה ששכחת, אבל שני שלישים מחיי הם במדידה, ואי אפשר שיהיה חשוך יותר מחיים כאלה". "כן, אבל כשמישהו מכבה את האור עליך זה עניין אחר". "עדיין אני חושב שזה עסק טוב, ו'אנגיפס אנרגיה' הולכת בכוון טוב. כבר קניתי כמה ניירות שלהם". הכאב היה בלתי נסבל והתנוחה בה הוא שכב גרמה לו להרגיש כאילו חץ מחוספס תקוע בתוך גבו. טיפות דם נטפו מפניו. נשימה ארוכה נשמעה ואחריה קול גבר אחר. "דואלר, חלון הזמן עומד על שמונים ושתיים דקות. תתחיל לזוז",
קראתי את רוב החלק הראשון
והתחושה שלי היא שאתה מנסה לנסוע מת"א לב"ש דרך טבריה. משהו בשפה לא זורם ולא טבעי לי. מילא שזו לא שפת דיבור, אבל יש בזה משהו כמעט מתחכם. במקום להגיד את הדברים, לתאר אותם בטבעיות, אתה גולש למליצות ולמיני דימויים שלא תמיד נראים שייכים. כל פסקת הפתיחה קצת בעייתית. אתה מדבר על מנגינה, ומנגינה בד"כ היא לא דבר חי ונושם, כלומר, היא לא "עושה" דברים אלא יותר "גורמת". מה שקורה קורה אצל המאזין. וגם במידה ואתה רוצה להאניש את המנגינה (וזה אפשרי) - אתה צריך לעשות את זה בצורה ברורה יותר. למשל:
אם נהנתה ממנו – להניע את איברי נפשו בקלילותה, במרחבה, בטבעה החופשי, את זאת לא ידע. ולהיות אחרת לא היה. אני ממש לא מבינה את המשפט הזה, בעיקר לא את החלק האחרון. מה זה אומר? להיות אחרת? אחרת ממה? לא היה מה? המשפט הזה לא הגיוני, לא שייך, מבלבל את הקורא.
במשך זמן חדש הביט בצמיחה מוזרה שחלה בו. שוב - משהו בשפה כאן לא זורם, זה פשוט לא מסתדר. ההמלצה שלי - לתרגל. לקרוא הרבה, לראות סגנונות שונים, לעשות את התרגילים שלנו כאן בפורום, לקרוא את מאמרי העזר. אין ספק שיש רעיון יפה מאחורי הכתיבה, וגם הכתיבה עצמה, עם שפשוף, תהיה יפה מאוד!
והתחושה שלי היא שאתה מנסה לנסוע מת"א לב"ש דרך טבריה. משהו בשפה לא זורם ולא טבעי לי. מילא שזו לא שפת דיבור, אבל יש בזה משהו כמעט מתחכם. במקום להגיד את הדברים, לתאר אותם בטבעיות, אתה גולש למליצות ולמיני דימויים שלא תמיד נראים שייכים. כל פסקת הפתיחה קצת בעייתית. אתה מדבר על מנגינה, ומנגינה בד"כ היא לא דבר חי ונושם, כלומר, היא לא "עושה" דברים אלא יותר "גורמת". מה שקורה קורה אצל המאזין. וגם במידה ואתה רוצה להאניש את המנגינה (וזה אפשרי) - אתה צריך לעשות את זה בצורה ברורה יותר. למשל:
תגובה
קודם כך מסכימה עם כל מה שאמרו על הפרולוג, זה היה פשוט בילתי קריא. ולא קוראים קודם חלק לא מובן ואז חוזרים ומוצאים בו דברים, הפוך. מדלגים עליו ואז כאשר משהו בספר מעניין או לא מובן חוזרים וסורקים את הפרולוג. לא כולם, אבל זו גם גישה. מול גישה כזות, סיפור שמסתמך על הפרולוג מאבד משהו מאוד מאוד עיקרוני. החלק עם המוסיקה יפה, למרות שהשפה המוגבהת מקשה על הקריאה. חלק א' היה מעניין, עד השלב שבו נכנסו אנשים. הדיאולוג שלהם בילתי אמין לחלוטין. דיאולוג זו מערכת יחסים בין אנשים, לא חילופי מאמרים. אנשים אומרים דברים כדי לגרום למשהו, כדי לתמרן את האדם השני או כדי להשפיע עליו. לא בשביל למסור מידע. מאוד מאוד ממליצה לך לקרוא את תרגילי הכתיבה, הנמצאים בקישורים. כל עניין הדיאלוגים מוסבר שם בצורה הדרגתית וברורה.
קודם כך מסכימה עם כל מה שאמרו על הפרולוג, זה היה פשוט בילתי קריא. ולא קוראים קודם חלק לא מובן ואז חוזרים ומוצאים בו דברים, הפוך. מדלגים עליו ואז כאשר משהו בספר מעניין או לא מובן חוזרים וסורקים את הפרולוג. לא כולם, אבל זו גם גישה. מול גישה כזות, סיפור שמסתמך על הפרולוג מאבד משהו מאוד מאוד עיקרוני. החלק עם המוסיקה יפה, למרות שהשפה המוגבהת מקשה על הקריאה. חלק א' היה מעניין, עד השלב שבו נכנסו אנשים. הדיאולוג שלהם בילתי אמין לחלוטין. דיאולוג זו מערכת יחסים בין אנשים, לא חילופי מאמרים. אנשים אומרים דברים כדי לגרום למשהו, כדי לתמרן את האדם השני או כדי להשפיע עליו. לא בשביל למסור מידע. מאוד מאוד ממליצה לך לקרוא את תרגילי הכתיבה, הנמצאים בקישורים. כל עניין הדיאלוגים מוסבר שם בצורה הדרגתית וברורה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.