מדידה אחרונה - פסקה 2
"קפטן, הפסקת האנרגיה תעכב אותנו". "אני יודע, אבל היא לא תעכב את חלון הזמן שלנו. שמונים ושתים דקות - על הסיפון ולאחר קפיצה" הוא נשם בקושי, וכאבי הגב שהתחזקו הכבידו יותר על נשימתו. במצב זה הוא ידע שיתגלה מיד. וניסה לנשום רק דרך אפו. קול הגבר הראשון נשמע שוב, "למישהו יש הערכה תוך כמה זמן תתחיל לפעול מערכת החירום או גיבוי". שני קולות זימרו. "לא ידוע". אחת הדמויות התקדמה אל פנים החדר, אך לא ראה בבירור מה היא עושה. שתיים עמדו עדיין קרוב לפתח הדלת וחקרו קופסא שהיתה מותקנת על הקיר. הוא שוב שמע את קולו של הגבר הראשון. "נראה שהצלחתי, אתה זוכר את המספר קפטן?" הדמות השניה הוציאה פיסת דבר מכוון רגלה. והוא ראה את אלומות הפנסים פונות אל הנייר. הכאבים היו נוראיים, הוא הרגיש כיצד כח הסבל עוזב אותו. הוא ידע שהוא זקוק לעזרה בדחיפות. במצב רגיל הוא היה פונה אל האנשים האלה, אבל לא כעת. משהו – אולי החוסר ודאות שנמצא בה, לא נתנה לו להוציא קול. החור בגבו הטריד אותו. המקום לא דימם, אבל הוא היה פתוח כדי סנטימטר ויכול היה להזדהם מיד. כאשר ראה שהדלת אינה יותר ממרחק פסיעה ממנו, הוא לא היה משוכנע שכך צריך לפעול, אבל אזר את שארית כוחו וזחל אל מחוץ לדלת ויצא מהחדר. שריקות גז דחוס והמהום צינורות היו מקור הרעש היחידי ששמע. הקרקע מתחתיו, השתנתה מאריחי החדר לרשת מתכתית צפופה, ומבעדה הביטו עשרות צינורות דקים ואפורים. הקור, הקפיא את עצמותיו. מחוץ לדלת, הוא זחל אל תוך מסדרון. המקום היה חשוך, אך לא חשוך לגמרי, ואת קצהו האחר של המסדרון לא ראה. פליאה ריצדה בעיניו כשלא השיגו את מקור האור. ולבסוף, ממקומו הנמוך, ראה – מוצבות משני צידי המסדרון - מסגרות זכוכית. חלונות – חשב לעצמו, וליבו התרגש. הוא החל לזחול לכיוונם. לאחר שמיקם עצמו מתחת למסגרת החלון, חישב כמה כח הצטרך להשקיע בכדי להרים את ראשו למצב שיוכל להביט. הוא זכר היטב את הניסיון האחרון שלו לעמוד – ההתרסקות והכאב שהגיע מיד לאחר מכן. אבל הכאב והפחד לא פעלו עליו כעת. הוא רק רצה להביט, כל כך השתוקק לבהות במה שמחוץ, בכל מה שמשוחרר מקירות ותיקרות, שעומד במקומו בזכות ולא בהסגר, שתמיד ער וקיים, את כל מה שלא ידע לעלות ברוח דמיונו רצה לראות בעיניו הרגילות. כעת, רצה להזכיר לעיניו שלא נועדו אך ורק להזיל את כאבו או שמחתו. לראות היה לו כמו להחזיר אבדה שכוחה לחלק כה חשוב בו שלעולם לא זכר מתי פעל. הוא החל לצבור גובה בכך שקרב את רגליו אל הקיר באיטיות. מצחו כמעט הגיע אל קו מסגרת החלון התחתונה. ידיו ורגליו רעדו מהמאמץ, בגובה שבו עמד, החל מרגיש חוסר יציבות. כמה סנטימטרים בודדים חסרו לו עדיין בכדי להביא את עיניו אל הגובה הדרוש. שרירי רגליו החלו מתכווצים מבקשתו, כה מנוונים היו שאף מאמץ מסוג זה היה מעבר ליכולתם. הוא הרגיש שהוא מועד, שאינו שולט ברגליו, עתה מתוך המאמץ, כמעט לא הרגיש ברגליו, נדמה היה לעצמו כנכה מחוסר רגליים העומד בשארית גפיו על אצטבת מתכת רותחת. ליבו פעם ביאוש, ודקירה חמוצה חנקה את גרונו. הרגשת הכישלון הכהתה את חושיו והוא לא שמע את המתרחש סביבו. אבל הוא הרגיש היטב כיצד שתי ידיים לפתע אחזו בו תחת בית שחיו, ומחט קרה ננעצה בבשר כתפו. אבל כל זה לגמרי לא היה מעניינו. הוא לא רצה להחמיץ את הרגע. בשארית כוחותיו שיכול היה לשלוח לרגליו, בעט לכוון הרצפה. ראשו התנוסס כעת היטב מעל לשפת החלון. ועיניו פקוחות לרווחה.
"קפטן, הפסקת האנרגיה תעכב אותנו". "אני יודע, אבל היא לא תעכב את חלון הזמן שלנו. שמונים ושתים דקות - על הסיפון ולאחר קפיצה" הוא נשם בקושי, וכאבי הגב שהתחזקו הכבידו יותר על נשימתו. במצב זה הוא ידע שיתגלה מיד. וניסה לנשום רק דרך אפו. קול הגבר הראשון נשמע שוב, "למישהו יש הערכה תוך כמה זמן תתחיל לפעול מערכת החירום או גיבוי". שני קולות זימרו. "לא ידוע". אחת הדמויות התקדמה אל פנים החדר, אך לא ראה בבירור מה היא עושה. שתיים עמדו עדיין קרוב לפתח הדלת וחקרו קופסא שהיתה מותקנת על הקיר. הוא שוב שמע את קולו של הגבר הראשון. "נראה שהצלחתי, אתה זוכר את המספר קפטן?" הדמות השניה הוציאה פיסת דבר מכוון רגלה. והוא ראה את אלומות הפנסים פונות אל הנייר. הכאבים היו נוראיים, הוא הרגיש כיצד כח הסבל עוזב אותו. הוא ידע שהוא זקוק לעזרה בדחיפות. במצב רגיל הוא היה פונה אל האנשים האלה, אבל לא כעת. משהו – אולי החוסר ודאות שנמצא בה, לא נתנה לו להוציא קול. החור בגבו הטריד אותו. המקום לא דימם, אבל הוא היה פתוח כדי סנטימטר ויכול היה להזדהם מיד. כאשר ראה שהדלת אינה יותר ממרחק פסיעה ממנו, הוא לא היה משוכנע שכך צריך לפעול, אבל אזר את שארית כוחו וזחל אל מחוץ לדלת ויצא מהחדר. שריקות גז דחוס והמהום צינורות היו מקור הרעש היחידי ששמע. הקרקע מתחתיו, השתנתה מאריחי החדר לרשת מתכתית צפופה, ומבעדה הביטו עשרות צינורות דקים ואפורים. הקור, הקפיא את עצמותיו. מחוץ לדלת, הוא זחל אל תוך מסדרון. המקום היה חשוך, אך לא חשוך לגמרי, ואת קצהו האחר של המסדרון לא ראה. פליאה ריצדה בעיניו כשלא השיגו את מקור האור. ולבסוף, ממקומו הנמוך, ראה – מוצבות משני צידי המסדרון - מסגרות זכוכית. חלונות – חשב לעצמו, וליבו התרגש. הוא החל לזחול לכיוונם. לאחר שמיקם עצמו מתחת למסגרת החלון, חישב כמה כח הצטרך להשקיע בכדי להרים את ראשו למצב שיוכל להביט. הוא זכר היטב את הניסיון האחרון שלו לעמוד – ההתרסקות והכאב שהגיע מיד לאחר מכן. אבל הכאב והפחד לא פעלו עליו כעת. הוא רק רצה להביט, כל כך השתוקק לבהות במה שמחוץ, בכל מה שמשוחרר מקירות ותיקרות, שעומד במקומו בזכות ולא בהסגר, שתמיד ער וקיים, את כל מה שלא ידע לעלות ברוח דמיונו רצה לראות בעיניו הרגילות. כעת, רצה להזכיר לעיניו שלא נועדו אך ורק להזיל את כאבו או שמחתו. לראות היה לו כמו להחזיר אבדה שכוחה לחלק כה חשוב בו שלעולם לא זכר מתי פעל. הוא החל לצבור גובה בכך שקרב את רגליו אל הקיר באיטיות. מצחו כמעט הגיע אל קו מסגרת החלון התחתונה. ידיו ורגליו רעדו מהמאמץ, בגובה שבו עמד, החל מרגיש חוסר יציבות. כמה סנטימטרים בודדים חסרו לו עדיין בכדי להביא את עיניו אל הגובה הדרוש. שרירי רגליו החלו מתכווצים מבקשתו, כה מנוונים היו שאף מאמץ מסוג זה היה מעבר ליכולתם. הוא הרגיש שהוא מועד, שאינו שולט ברגליו, עתה מתוך המאמץ, כמעט לא הרגיש ברגליו, נדמה היה לעצמו כנכה מחוסר רגליים העומד בשארית גפיו על אצטבת מתכת רותחת. ליבו פעם ביאוש, ודקירה חמוצה חנקה את גרונו. הרגשת הכישלון הכהתה את חושיו והוא לא שמע את המתרחש סביבו. אבל הוא הרגיש היטב כיצד שתי ידיים לפתע אחזו בו תחת בית שחיו, ומחט קרה ננעצה בבשר כתפו. אבל כל זה לגמרי לא היה מעניינו. הוא לא רצה להחמיץ את הרגע. בשארית כוחותיו שיכול היה לשלוח לרגליו, בעט לכוון הרצפה. ראשו התנוסס כעת היטב מעל לשפת החלון. ועיניו פקוחות לרווחה.
הדיאלוגים עדיין בעייתים מאוד, אבל העלילה מעודדת לקרוא. המלצות: * על תשים כל כך הרבה דגש על כמה הוא מסכן. כן הוא סובל, הבנו
