קושי בהבנת מצבים חברתיים וזוגיות-מישהו מזהה פה את עצמו?:

[muhabarat]

תודה

מה שמעניין אותי זה- איפה אתה נתקל באנשים כאלה? ואיך אתה מגיב כשזה קורה?
ולמה פוגשים אנשים מהסוג הזה, שאצלם הבעיה פשוט נמשכת ונמשכת? האם יש מישהו שדואג להעיר להם, ואם לא, אז למה? ואיפה ההורים והחברים הקרובים, אם יש בכלל? כי לי זה נראה שיש אנשים כאלה, שמגיעים לשנות ה-40 שלהם, והם מוקפים בסביבה שאומרת להם "תפסיק להיות בררן", או "בקרוב אצלך", ויש שם בעיה שהיא ממש בפרצוף וכולם לא שמים לב או פשוט מתעלמים...

 

[Surrealistical]

בוא אני אספר לך מהניסיון שלי

בתור מישהי שהיתה לה חרדה חברתית וגם הכרתי הרבה עם הבעיה הזאת.
אחת הסיבות ציינת בעצמך: לאנשים לא נעים להגיד משהו. אבל מניסיוני האישי הסיבה המרכזית זה שלאנשים אחרים אין מושג מה להגיד. או שזה פשוט רושם שיוצר האדם ולא מצליחים לשים את האצבע לסיבה, או שאלו התנהגויות נקודתיות שהם סוג של סימפטום לבעיה, ולא הבעיה. למשל, אפשר להגיד לאדם "אתה לא מדבר. אתה שקט מידי" ואותו הבן אדם ישבור את הראש לגבי מה מצופה ממנו ללא הצלחה. אז על מה הוא אמור לדבר? מתי הוא אמור לדבר? זה לא פותר את הבעיה גם אם המשפחה או החברים יגידו את זה עד מחר, זה רק ייצור יותר בלבול. כי אם הוא ידע על מה לדבר, עם מי ומתי בדיוק אז הוא כנראה כבר היה מדבר בעצמו.
או אם יגידו למישהו "יש לך הערות לא במקום". הוא לא יבין כי מבחינתו הוא רק מביע את דעתו (יכול להיות מאוד שעקב כך שכולם אומרים לו שהוא שקט מידי). אז מה הוא אמור להגיד? איך להתנסח?
או למשל אתה שואל חבר טוב למה אתה יוצר רושם של חנון. הוא לא ידע לענות בהרבה מקרים, כי זה שילוב של הרבה גורמים שמשאירים רושם מסויים. למשל פחד ליצור קשר עין, או חוסר יכולת לנהל שיחה ארוכה, או לדבר על הנקודת מבט שלך. כל מיני דברים קטנים כאלו.

 

[muhabarat]

קלעת בול, תיארת במדויק-

איך לא חשבתי על זה. עכשיו אני מבינה למה האנשים סביבי נהגו ככה כל השנים. אז מה עושים? איך בן אדם כזה פותר את המצב שלו, איך הוא בכלל מגיע לשלב של מודעות עצמית?

 

[Surrealistical]

זה יותר שלב של תסכול

ולא בדיוק מודעות עצמית. כי בסופו של דבר מי שסובל מזה הכי הרבה זה אותו האדם. זה לא שפתעום יום בהיר אחד נופל האסימון של "וואלה! אני מדבר לא נכון!" אלא מתגבשת ההבנה של "וואלה, משהו כאן לא בסדר". ואז מתחילים לחפש פתרונות כי מגיעים להבנה שלא ניתן להמשיך להתנהל ככה. יש כאלה שלא יודעים איפה לחפש, או לא מעוניינים להבין שיש בעיה עמוקה ולכן הם מעדיפים לשכנע את עצמם שכולם לא בסדר ("הנשים האלו, רק מניאקים הן רוצות"). ואז פתרון הבעיה טמון בבעיה עצמה. אם למשל מדובר בחרדה חברתית אז ללכת לטפל בזה עם אנשי מקצוע או בקבוצת טיפול. כי זה משהו שלא הרבה מצליחים להתגבר עליו בעצמם, לפחות לא עד הסוף.

 

[muhabarat]

וזה בדיוק מה שמפריע, אלה שלא יודעים איפה לחפש-

אלה שצריכים אולי לבדוק אם הם על קצה הרצף האוטיסטי או עם הפרעות תקשורת, ובמקום זה גוררים את עצמם לפסיכולוג, לבית ספר לאומנות הפיתוי, לסדנאות, וכו' וכו' וכו', בלי שהם ידעו אף פעם מה הבעיה. אם רק היה מישהו, לפחות ההורים, שהיה מעלה להם את האפשרות הזו- אבל הרוב לא עושים את זה, כנראה מבורות. זה פשוט עצוב ומתסכל. סתם מחשבות

 

[Surrealistical]

דווקא פסיכולוג

זו התחנה הראשונה למישהו שיש לו בעיה כזאת.
נכון, חוסר מודעות זו בעיה. אבל אין מה לעשות. תמיד יהיו בעיות רבות בתחום הזה.

 

[muhabarat]

אני חושבת שפסיכולוג רגיל יכול גם להזיק לחלק מהאנשים-

ניסיתי את זה בעצמי. אתה מגיע לפסיכולוגים שאין להם הרבה מודעות והבנה בהפרעות תקשורת והפרעות על הרצף האוטיסטי, הם מתייחסים לזה כפרט שולי, לא ממש יודעים איך לטפל בזה ולאן להפנות, ומבזבזים הרבה זמן על עניינים של רגשות,יחסי הורים ודימוי עצמי. בינתיים המטופל מוציא הרבה כסף, מתמכר לטיפול, ואפילו לא קרוב לפתור את הבעיה שבגללה הוא אינו מוצא זוגיות. אני עברתי את זה כמה פעמים, ולא היה אף פסיכולוג שאפילו ניסה, פעם אחת, להיכנס איתי למצבים חברתיים ולבדוק מה קורה שם ולמה.

 

[Surrealistical]

בשפה פשוטה

קוראים לזה פסיכולוג רע. הדבר הראשון שפסיכולוג טוב אמור לעשות זה לדעת לאבחן את הבעיה. ולא צריך המוני פגישות כאשר מדובר באיזשהי בעית תקשורת.

 

[המהטמה מיפו]

לפעמים הבעיה היא לא בהכרח חוסר מודעות.

יכול להיות שאדם "חרד חברתית" יהיה מודע לבעייתיות בתקשורת שלו עם אנשים, ובשונה מאנשים בעלי אספרגר יהיה מסוגל להצביע, לעתים אפילו בכל אינטראקציה, על מה היה בעייתי בתקשורת עם אנשים אחרים. הבעיה היא שכמו שכתבת בתגובה קודמת שלך (או שהיתה זו מוחאבאראת), שבגלל מיעוט האינטראקציות עם אנשים ובגלל דיכאון שהרבה פעמים נלווה למיעוט המפגשים הזה, החושים והאינסטינקטים התגובתיים של אנשים בעלי חרדה חברתית "מתנוונים" (או לא מתפתחים), ולפעמים הדיכאון הופך אפילו לבעיה העיקרית שלהם שמקרינה על כל התנהלותם והופכת לרושם המרכזי שהם יוצרים על זולתם, ובכך מראש מרחיקה מהם אנשים ומגבירה אצלם את היאוש, שהופך לגלגל חוזר.
לכן אני לא בטוח שפסיכולוג יכול לעזור לאנשים כאלה, שדווקא כן יש להם מודעות עצמית. נכון, תמיד אפשר להגיע לתובנות חדשות לגבי עצמך וההתנהלות שלך ואפילו אפשר להגיע לתובנות חדשות בכל פגישה. אבל מה שדרוש לאנשים בעלי חרדה חברתית מהסוג הזה הוא לא תובנות חדשות, אלא מפגש וחיכוך מאסיבי עם אנשים ועם העולם שבחוץ, ואת זה אף פסיכולוג לא יכול לספק.

 

[Astroo]

ובמה זה יעזור להם בדיוק

אם ילכו ויאבחנו את עצמם על הרצף האוטיסטי? הרי במקרה הזה הם יוגדרו כבעלי מוגבלות, ויתייחסו לעצמם בתור שכאלה.

 

[barvazon19]

זה כמו להגיד לאדם עם קוצר ראייה-

אל תלך לאופטומטריסט, כי זה יגדיר אותך כעיוור, עדיף שפשוט תנסה לראות כמו כולם.

 

[Astroo]

זה לא אותו דבר

אופטומטריסט יכול לתקן את קוצר הראיה על ידי התאמת משקפיים.
פסיכיאטר שנותן אבחנת אוטיזם, לא יכול לתקן את המצב בשום צורה.
יש טעם לקבל את האבחנה למי שרוצה לקבל קצבת נכות או לילדים, כדי להתאים להם מסגרת לימודית וזכויות אחרות. אבל לאדם בוגר, שבסה"כ מסתדר בחיים (מתפרנס ויודע לדאוג לעצמו), לדעתי אבחנה כזאת יכולה רק להזיק. במיוחד למי שגם כך סובל מהערכה עצמית נמוכה.
&nbsp

 

[barvazon19]

אתה צודק, אבל לפחות זה מוריד אשמה

אני חושבת שלא חסרות האשמות בחייהם של הלא-מאובחנים, ("למה אתה מתנהג מוזר? למה אתה חסר התחשבות?") כמו אצל אנשים חסרי נסיון זוגי ומיני ("למה אתה לא הולך ומוצא לך חברה? למה אתה בררן? אתה מחכה שבר רפאלי תבוא אליך לבית?"). ומי אמר שהם כולם מסתדרים בחיים? יש גם אנשים שהם בתת תעסוקה, בשכר נמוך, לפעמים אפילו באבטלה סדרתית, ושוב, עם האשמות הסביבה, שלדעתי נוטה להתייחס יותר בסובלנות לאספרגרים מאובחנים מאשר "מוזרים" לא- מאובחנים.

 

[dahoe]

אני מאמין שבנקודה הזאת זה מאוד תלוי באדם.

יש אנשים שהידיעה שיש להם בעיה מאובחנת יכולה להרגיע אצלם הרבה אשמה עצמית, ולאפשר להם לגשת לבעיה שלהם ממקום אחר. חשוב רק לדעת איך לקבל את זה - לא לקבל את זה כמשהו לתלות עליו את הכל אלא כנקודת הסתכלות שתוביל לפעולה אקטיבית מסוג חדש.

 

[dori78]

תלוי באיזו תקופה אתה חי.

בתקופת האבן תינוקות עם קוצר ראייה או לקות שמיעה היו פשוט מתים.

ראשית,מי שנותן אבחנת אוטיזם הוא לא פסיכיאטר אלא רופא,
מכיוון שלא מדובר בהפרעה נפשית.
שנית, יש אפשרות להתגבר על אוטיזם קל, ללמד את עצמך באופן מלאכותי
לקרוא סיטואציות חברתיות ולדעת איך להתנהג בהן.

מכיוון שלא מדובר בהפרעה נפשית/נכות פיזית/פיגור שמטופלים באופן תרופתי/מסגרת חינוכית שונה - לילדים עם אספרגר (או כל מופע אחר של הקצה הקל של הרצף האוטיסטי) ממילא יש צורך להנגיש את העולם באופן פרטני ושונה מילד לילד, לכן אין שום קשר לנושא קצבאות.
על מנת לטפל במצב יוצא דופן יש צורך להבין היכן הבעיה ולשם כך יש צורך באבחון.

במידה ואתה 'קורא את עצמך' בשרשור הזה - אל תשכח שאצלך טראומת ההגירה היא חלק חשוב באי-השתלבות חברתית.

מעבר לזה - אתה מתייחס לאוטיזם קל כמחלה שהופכת אותך לפגום.
זו טעות בעיניי.
הריכוז הגבוה ביותר של ילדי אספרגר תועד בעמק הסיליקון.
יש סברה שאומרת שזה עניין תורשתי, מה שמסתדר יפה עם העובדה
ששם יש לא מעט זוגות של אנשי הייטק, שהצליחו ליצור זוגיות רק עם 'מוזרה' כמוהם.

 

[Astroo]

לגבי רוב דברייך

לגבי מי מאבחן אוטיזם, אז אכן זה רק פסיכיאטר או נוירולוג.

 

[בודלר]

מסכים אין טעם לאבחן וזה סתם כתם

אני אוטיסט ואבחון לא עזר לי בכלום .

 

[dory141]

זה הכל חוץ ממצחיק, לדעתי

זה קצת עצוב שאנשים נכנסים למן כזה לופ של "אני נגד העולם". ואגב, הם לא חייבים להיות בודדים. הם יכולים להיות נשואים עם ילדים ואני מכיר אחד כזה.

 

[muhabarat]

נכון, גם אני פגשתי כאלה, אבל-

בקבוצה של אנשים עם בעיות מהסוג הזה, יש מספר גדול מהרגיל של אנשים חסרי או מעוטי נסיון מיני. ואז אני תוהה לעצמי איך זה קורה, אצל אלה שכן מצליח להם, מה בדיוק הדבר שהם כן הצליחו לעשות, למרות הכל?

 

[בודלר]

אפשר לעשות הרבה דברים יש אספגרים בתוכנה במדעים

בהרבה מקומות גם נשואים הכל קשור לרמת תפקוד שלהם ככל שהיא יותר גבוהה ככה קל להם יותר להשתלב ולחיות חיים רגלים .