הסיפור המלא
ביום שישי קייצי אחד, התעורר שיפר ממרבץ לילו. הוא התמתח, פיהק פיהוק דוב, גירד בגבו, התנער ושם פעמיו אל חדר הרחצה על מנת לצחצח את שיניו. בעודו מבריש את שיניו, מביט מבלי משים בבבועתו הנשקפת אליו מן המראה שממולו, חלפה במוחו, הפועל בדרך כלל מעבר לכל בריקדה חומרנית, מחשבה רוחנית ביותר, כיאה לתלמיד ותיק של אמנות לחימה קלאסית, היום הוא ילך להתאמן. ובעודו הופך בתהליך המורכב של הוצאת מחשבה מן הפועל אל הכוח, לא היה לו שמץ של חשש, שמא לעולם לא יביט שוב בבועתו במראה... כשעלה לקומה השניה, שם ממוקמים שלושה אולמות האימונים, מצא להפתעתו את אולם מספר 1. סגור בפניו, וזאת משום שדוד כפרי וחבורה של קשתים צעירים ופוחזים החליטו לקיים שם סדנאת קשתות. שלושת האולמות מופרדים האחד מהשני על ידי כמה מחיצות שעשויות מחומר דמוי עץ די דליל, ולזכותו של כפרי יאמר, שאת האולם האמצעי הוא סגר וחתם כדי שאף אחד לא יתאמן שם בזמן ירי החצים. וכך, כשהגיע שיפר התמים אל אולם האימונים האהוב עליו, מצא את הדרך חסומה בפניו... במר נפשו, שם פעמיו אל אולם מספר 3, הניח את תרמילו ואת קסדת האופנוע שלו בסמוך לקיר, והחל באימון, שמח וטוב לבב, מבלי להיות ער כלל לסכנת הנפשות האורבת לו מעבר לשתי מחיצות עץ דקיקות בלבד... וכך, בעודו מבצע את תרגילי הצאן צואן (רצף של עמידות סטטיות), מרוכז לחלוטין, זיעת פניו נוטפת וזולגת על רגליו, עומד בגבו אל המחיצה, נשמע לפתע רחש של שני פיצפוצים חדים כשחץ פילח בשניה את המחיצה הראשונה, ונתקע כדי מחציתו בשניה, ממש מאחורי גבו של שיפר הנדהם והמבועט, ששערו מיד הלבין ונשר ברוח. בירכיו פקו, והוא צנח אל הארץ כשליבו מתופף לו בפראות בחזהו מרוב אימה ובעתה... ושככה יהיה לי טוב, מאז הוא לא חזר לעצמו...