אפצ'י
אני מתחילה להיות חולה ואני אפילו לא יודעת ממי מהם נדבקתי. אני חושבת שאני אולי מתחילה להגעיל קצת גם את עצמי, אני לא יודעת אם טוב לי כרגע או שאני מעדיפה להיות עיוורת להכל ומנותקת. אני לא בטוחה בכלל בהחלטות שלי. היום אבא לא בא לקחת אותי (שלא תבינו לא נכון, הוא לא מסיע אותי באופן קבוע. אני תמיד נוסעת באוטובוסים. אבל היום הוא יכל להסיע אותי בעקרון, הוא פשוט ויתר על זה בשביל ספונג'ה) והייתי צריכה לנסוע באוטובוס וללכת הרבה וחזרתי כולי רטובה. לא יודעת למה, אבל הייתי נורא פגועה וכועסת כשחזרתי, עכשיו זה סתם נשמע מפונק. בקיצור, נכנסתי הביתה כעוסה, עליתי לחדר והתחלתי לבכות ולחשוב שאני רק רוצה שמישהו ידאג לי ושלמישהו יהיה אכפת ממני. אני מרגישה כאילו זה לא קרה כבר מלא זמן. אני יודעת שיש כרגע מישהו שמת שאני רק אגיד לו שאני רוצה להיות איתו (או שאולי כבר לא? לא יודעת, אני באמת מתקשה להבין אותו לאחרונה) אבל אני מרגישה שגם זה לא כולל שום אכפתיות או דאגה אליי. אולי דאגה לעצמו. ובצדק. גם אני דואגת לעצמי. (לעתים) וגם דברים לימודיים כאלה שלמי יש כח לעשות (לאופיר...). וגם האכילה הבלתי פוסקת שלי שמתחילה קצת להדאיג כי זה מתחיל להיות כבר קצת מגעיל. אני אוכלת כמו חזיר ומתחילה לתפוס צורה של אחד. גם בחד"כ לא ראו אותי כבר חודש...