קירות מדברים
עכשיו גם החל לרדת גשם, אך ד"ר דני גפן בכל זאת המשיך להסתובב בסמטאותיה הצרות של העיר העתיקה בירושלים. הוא לבש מעיל שחור וארוך, ואחז בו ביד אחת, מנסה לגונן על פניו מהרוח. בידו השניה אחז במטרייה גדולה ושחורה גם כן. הוא הביט סביבו, אך בקושי הצליח לקרוא את שם הרחוב מהשלטים הישנים. משקפיו היו מכוסות טיפות ואדים, והוא בקושי הצליח לראות את דרכו. אך הוא היה כבר קרוב, הוא היה בטוח בכך, הבית אמור להיות פה איפשהו, בקרבת מקום. השעה היתה אחת עשרה וארבעים בלילה, ודני היה על הכביש במשך שלוש השעות האחרונות, וכעת צעד כבר עשרים דקות. הוא היה בירח דבש עם דבורה, אשתו הטרייה בצימר בצפון. היה זה הלילה השני שלהם, והם כבר התכוננו לערב רומנטי שיתחיל בארוחת גורמה לאור נרות, ויגמר, ודאי, בחדר המיטות. אך כמה דקות לאחר תחילת הארוחה, הטלפון צלצל. "דני! מצוין שתפסתי אותך! אני מקווה שאני לא מפריע, נערי!" בקע קולו של פרופסור הילל מהשפופרת. לא, אתה לא מפריע, רצה דני לומר, אתה רק מצלצל אלי בשעת לילה בירח הדבש עם אשתי הטרייה! שמעת על נימוס?! אבל כמובן שהוא לא אמר זאת, ולא היה צורך. פרופסור הילל לא שמע על נימוס כל חייו, לא כשהיה מדובר בעבודה. הוא היה מכור לעבודה, ואובססיבי באופן מחריד לגבי רעיונותיו והישגיו. אז לא היה טעם שדני ינזוף בו, גם ככה הפרופסור לא יבין וגם לא ישתנה. אף אדם לא משנה לפתע את עורו בגיל שישים וחמש. מלבד זאת, הוא גם היה הבוס שלו. דני עבד כעוזרו במכון ויצמן. הוא עבד עם הפרופסור כבר חמש שנים, וקיבל סיפוק רב מעבודתו. הפרופסור היה אדם מבריק ומרתק ביותר, וכל הפרוייקטים בהם השתתף הזכירו לדני את הסיבה שבגללה החליט לעשות במדעים כל יום מחדש. פרופסור הילל, שנחשב חריג ומוזר לפרקים בקרב מכריו והקולגות עימם עבד, היה מורד וקיצוני בדרכי חשיבתו, איכות שהרשימה את דני עמוקות. התאוריות שלו היו קיצוניות (ולדעת מרעיו, לא מדעיות בעליל), ושיטות העבודה שלו מגוונות ומרחיקות לכת. הנושא האהוב עליו היה המוח והתודעה. פרופסור הילל היה אדם שהאמין כי התודעה היא רשת אנרגיה, ולמעשה תוצר לוואי של הפעילות החשמלית המוחית. מתוך השקפה זו, האמין הפרופסור בקיומן של הילות (בטענה שישנם אנשים שנולדו עם היכולת לראות את שדה האנרגיה שהוא למעשה התודעה), בטלקניזס (בטענה ששדה האנרגיה התודעתי מסוגל לקלוט ולשדר מסרים כמו גלי רדיו), בטלפתיה, בראייה מרחוק (שדה האנרגיה אינו מוגבל למקום, כמו כל אנרגיה, ומסוגל לקלוט רשמים רחוקים ולשדר אותם לקלט הפיזי - המוח - לתרגום ועיבוד) ועוד מיני תחומים מיסטיים. למרות שדני לא קיבל את רוב רובן של התאוריות של הפרופסור, הוא הוקסם מדמיונו, חזונו, ויכולת ההתמדה שלו, זאת למרות הקטרוגים שקיבל מצד חבריו, וכשלונותיו להוכיח את רעיונותיו. פרופסור הילל לא הסכים לספר לדני את פרטי תגליתו שבגללה דרש ממנו לעזוב הכל ולנסוע לירושלים. הוא רק אמר שהוא זקוק לעזרתו, ושיפגוש אותו בכתובת שנתן לו, בבית במרכז העיר העתיקה בירושלים. מיותר לציין שדבורה מאוד לא התלהבה מהעניין. עיניה רשפו בכעס, ושיערה הבלונדיני והארוך נישא הנה והנה בתנועות ראשה החדות, בעודה נוזפת בבעלה. "אתה תמיד עושה כל מה שהוא אומר לך, ואתה חייב לדעת לשים את הגבול! זה הגבול! ושהעבודה תלך לעזאזל!" "את יודעת שאני לא יכול לעשות דבר כזה." אמר דני, "הוא הבוס שלי, הוא זקוק לי, אז אני חייב ללכת." "את לא חייב כלום, דני! ואתה יודע את זה בדיוק כמוני! ישנן עוד עבודות שתוכל למצוא עם ניסיון כמו שלך ומוניטין, אבל אתה לא רוצה למצוא. אתה רוצה להישאר עם פרופסור הילל בדיוק כמו שאתה רוצה ללכת עכשיו! אתה מעדיף אותו על פני, ואולי היה עדיף שהיית מתחתן איתו! אלוהים, אני תמיד צריכה להתחרות בו, ואני תמיד מפסידה!" הויכוח ערך עוד עשרים דקות, וודאי היה עורך עוד זמן רב אילולא היה צריך דני לזוז. הוא המשיך להתנצל והבטיח פיצוי נאות עד אשר נעלם מעבר לדלת, אך האש בעיניה של דבורה הבטיחה לו שיש הרבה על מה לדבר כשיחזור. וכעת דני הלך בגשם הזלעפות וחיפש נואשות את הבית, עד שלבסוף מצא אותו. הוא ניצב כעת מול בית עתיק למראה, בעל חלונות אליפטיים וצבעוניים ודלת עץ ישנה. הבית נראה שונה מיתר הבתים, אך דני לא הצליח להצביע על השוני באופן מדויק. משהו בהווי שלו היה שונה, בטעם ובריח. צורת החלונות היתה שונה מהנהוג, הדלת נראתה אחרת למרות שהיתה זהה לדלתות אחרות, אפילו הלבנים הזהובות בהן נבנה הבית, נראו כאילו הגיעו ממחצבה שונה מזו שממנה הגיעו אבני העיר כולה. הוא גם היה קצת גדול יותר מיתר הבתים, זהו שוני שהיה ברור וחד. הוא היה גדול יותר, ודו-מפלסי. מתחת לחלון הימיני עמד סלע גדול מאוד, שבגובהו כמעט וחסם את החלון כליל. דני הביט על המבנה עוד מספר שניות, ואז דפק בדלת העץ. הוא חשש שאיש לא ישמע אותו מרוב הרעש שהגשם עשה, אך כעבור מספר שניות הדלת נפתחה, ופרופסור הילל משך את דני אל תוך הבית וסגר מאחוריהם את הדלת. גם מבפנים היה לבית זה מראה מיוחד ביותר. המרחב היה עצום, ונראה כאילו הבית גדול יותר מבפנים מאשר מבחוץ. הקירות היו עשויי אבן חשופה, וכך גם הריצפה. לא היו דלתות בבית זה, ופתחי החדרים היו מעברים קשתיים ותו-לא. המדרגות שהובילו לקומה השניה היו גדולות ביותר, ומעקה אבן ליווה אותן. שכבה דקה של עפר לבן כיסתה את ריצפת הבית ואת המדרגות. הרהיטים המעטים שהיו במקום נראו ישנים מאוד, שלא לומר עתיקים. במסדרון הכניסה בו עמד דני ברגע זה, ניצבה ספה כחלחלה, קטנה ומקומטת, שנראתה כאילו אם יגעו בה, תהפך לעפר ותתפזר אל המרחב. בחדר הקרוב שבהמשך המסדרון, (שהיה חדר גדול ודני העריך כי זהו הסלון), ניצב שולחן עץ עתיק למראה, גדול ומגולף להפליא. על רגליו גולפו פסוקי תהילים. גם בכיסאות שניצבו סביב לו גולפו פסוקים דומים. בחדר שממול לסלון דני יכול היה לראות מיטה, אלא שלא היתה זו באמת מיטה, כי אם סחבת צמר ישנה ואדומה ומתחתיה צמר ונוצות. כך נראה כמעט כל הבית. ישן, עתיק, ומקום שלא גרו בו כבר הרבה מאוד זמן, זאת מלבד המנורות החשמליות הישנות שהיו תלויות מהתקרה במסדרון ובכל החדרים. אך היה משהו שדני הבחין בו ששבר את המראה הזה, משהו שלא רק שלא נראה עתיק, הוא גם לא נראה כאילו הוא מתקופתנו אנו. בפינות הגבוהות של החדרים, בחיבור של הקירות עם התקרה, נתלו מכשירי מתכת משונים למראה. בסיסם היה בצורת משושה, וממנו יצאו ארבע חניתות מתכת קטנות, שבראשיהן זהר אור סגלגל. המכשירים הללו היו בכל מקום בכל רחבי הבית. "בית נפלא, הלא כן?!" קרא פרופסור הילל בהתלהבות, בראותו את מבטו הסורק של דני. פרופסור הילל היה אדם פשוט למראה, איש עגלגל ומקריח שחבש משקפיים עבים, איש שתמיד הלך עם סודרים, אפילו בקיץ, וגם כעת היה לבוש בסודר חום וחסר טעם, ומכנסים ישנות ומרופטות בצבע בז'. מראהו של הפרופסור תמיד היה מוזנח ולא תואם את מעמדו הכלכלי, זאת מכיוון שפרופסור הילל האמין שלקנות בגדים או לטפח עצמך זה בזבוז כסף חסר אחריות, כסף שניתן להשקיע בפרוייקט כזה או אחר. דני ידע להוסיף גם את העובדה שאחרי גירושיו המרים של הפרופסור, הוא החל להזניח עצמו אף יותר מכרגיל, והתנזר לחלוטין מחיי אהבה ובכלל מפגישות עם נשים, וכמעט לחלוטין מחיי חברה. "בית שונה..." אמר דני. (המשך בהודעה הבא)
עכשיו גם החל לרדת גשם, אך ד"ר דני גפן בכל זאת המשיך להסתובב בסמטאותיה הצרות של העיר העתיקה בירושלים. הוא לבש מעיל שחור וארוך, ואחז בו ביד אחת, מנסה לגונן על פניו מהרוח. בידו השניה אחז במטרייה גדולה ושחורה גם כן. הוא הביט סביבו, אך בקושי הצליח לקרוא את שם הרחוב מהשלטים הישנים. משקפיו היו מכוסות טיפות ואדים, והוא בקושי הצליח לראות את דרכו. אך הוא היה כבר קרוב, הוא היה בטוח בכך, הבית אמור להיות פה איפשהו, בקרבת מקום. השעה היתה אחת עשרה וארבעים בלילה, ודני היה על הכביש במשך שלוש השעות האחרונות, וכעת צעד כבר עשרים דקות. הוא היה בירח דבש עם דבורה, אשתו הטרייה בצימר בצפון. היה זה הלילה השני שלהם, והם כבר התכוננו לערב רומנטי שיתחיל בארוחת גורמה לאור נרות, ויגמר, ודאי, בחדר המיטות. אך כמה דקות לאחר תחילת הארוחה, הטלפון צלצל. "דני! מצוין שתפסתי אותך! אני מקווה שאני לא מפריע, נערי!" בקע קולו של פרופסור הילל מהשפופרת. לא, אתה לא מפריע, רצה דני לומר, אתה רק מצלצל אלי בשעת לילה בירח הדבש עם אשתי הטרייה! שמעת על נימוס?! אבל כמובן שהוא לא אמר זאת, ולא היה צורך. פרופסור הילל לא שמע על נימוס כל חייו, לא כשהיה מדובר בעבודה. הוא היה מכור לעבודה, ואובססיבי באופן מחריד לגבי רעיונותיו והישגיו. אז לא היה טעם שדני ינזוף בו, גם ככה הפרופסור לא יבין וגם לא ישתנה. אף אדם לא משנה לפתע את עורו בגיל שישים וחמש. מלבד זאת, הוא גם היה הבוס שלו. דני עבד כעוזרו במכון ויצמן. הוא עבד עם הפרופסור כבר חמש שנים, וקיבל סיפוק רב מעבודתו. הפרופסור היה אדם מבריק ומרתק ביותר, וכל הפרוייקטים בהם השתתף הזכירו לדני את הסיבה שבגללה החליט לעשות במדעים כל יום מחדש. פרופסור הילל, שנחשב חריג ומוזר לפרקים בקרב מכריו והקולגות עימם עבד, היה מורד וקיצוני בדרכי חשיבתו, איכות שהרשימה את דני עמוקות. התאוריות שלו היו קיצוניות (ולדעת מרעיו, לא מדעיות בעליל), ושיטות העבודה שלו מגוונות ומרחיקות לכת. הנושא האהוב עליו היה המוח והתודעה. פרופסור הילל היה אדם שהאמין כי התודעה היא רשת אנרגיה, ולמעשה תוצר לוואי של הפעילות החשמלית המוחית. מתוך השקפה זו, האמין הפרופסור בקיומן של הילות (בטענה שישנם אנשים שנולדו עם היכולת לראות את שדה האנרגיה שהוא למעשה התודעה), בטלקניזס (בטענה ששדה האנרגיה התודעתי מסוגל לקלוט ולשדר מסרים כמו גלי רדיו), בטלפתיה, בראייה מרחוק (שדה האנרגיה אינו מוגבל למקום, כמו כל אנרגיה, ומסוגל לקלוט רשמים רחוקים ולשדר אותם לקלט הפיזי - המוח - לתרגום ועיבוד) ועוד מיני תחומים מיסטיים. למרות שדני לא קיבל את רוב רובן של התאוריות של הפרופסור, הוא הוקסם מדמיונו, חזונו, ויכולת ההתמדה שלו, זאת למרות הקטרוגים שקיבל מצד חבריו, וכשלונותיו להוכיח את רעיונותיו. פרופסור הילל לא הסכים לספר לדני את פרטי תגליתו שבגללה דרש ממנו לעזוב הכל ולנסוע לירושלים. הוא רק אמר שהוא זקוק לעזרתו, ושיפגוש אותו בכתובת שנתן לו, בבית במרכז העיר העתיקה בירושלים. מיותר לציין שדבורה מאוד לא התלהבה מהעניין. עיניה רשפו בכעס, ושיערה הבלונדיני והארוך נישא הנה והנה בתנועות ראשה החדות, בעודה נוזפת בבעלה. "אתה תמיד עושה כל מה שהוא אומר לך, ואתה חייב לדעת לשים את הגבול! זה הגבול! ושהעבודה תלך לעזאזל!" "את יודעת שאני לא יכול לעשות דבר כזה." אמר דני, "הוא הבוס שלי, הוא זקוק לי, אז אני חייב ללכת." "את לא חייב כלום, דני! ואתה יודע את זה בדיוק כמוני! ישנן עוד עבודות שתוכל למצוא עם ניסיון כמו שלך ומוניטין, אבל אתה לא רוצה למצוא. אתה רוצה להישאר עם פרופסור הילל בדיוק כמו שאתה רוצה ללכת עכשיו! אתה מעדיף אותו על פני, ואולי היה עדיף שהיית מתחתן איתו! אלוהים, אני תמיד צריכה להתחרות בו, ואני תמיד מפסידה!" הויכוח ערך עוד עשרים דקות, וודאי היה עורך עוד זמן רב אילולא היה צריך דני לזוז. הוא המשיך להתנצל והבטיח פיצוי נאות עד אשר נעלם מעבר לדלת, אך האש בעיניה של דבורה הבטיחה לו שיש הרבה על מה לדבר כשיחזור. וכעת דני הלך בגשם הזלעפות וחיפש נואשות את הבית, עד שלבסוף מצא אותו. הוא ניצב כעת מול בית עתיק למראה, בעל חלונות אליפטיים וצבעוניים ודלת עץ ישנה. הבית נראה שונה מיתר הבתים, אך דני לא הצליח להצביע על השוני באופן מדויק. משהו בהווי שלו היה שונה, בטעם ובריח. צורת החלונות היתה שונה מהנהוג, הדלת נראתה אחרת למרות שהיתה זהה לדלתות אחרות, אפילו הלבנים הזהובות בהן נבנה הבית, נראו כאילו הגיעו ממחצבה שונה מזו שממנה הגיעו אבני העיר כולה. הוא גם היה קצת גדול יותר מיתר הבתים, זהו שוני שהיה ברור וחד. הוא היה גדול יותר, ודו-מפלסי. מתחת לחלון הימיני עמד סלע גדול מאוד, שבגובהו כמעט וחסם את החלון כליל. דני הביט על המבנה עוד מספר שניות, ואז דפק בדלת העץ. הוא חשש שאיש לא ישמע אותו מרוב הרעש שהגשם עשה, אך כעבור מספר שניות הדלת נפתחה, ופרופסור הילל משך את דני אל תוך הבית וסגר מאחוריהם את הדלת. גם מבפנים היה לבית זה מראה מיוחד ביותר. המרחב היה עצום, ונראה כאילו הבית גדול יותר מבפנים מאשר מבחוץ. הקירות היו עשויי אבן חשופה, וכך גם הריצפה. לא היו דלתות בבית זה, ופתחי החדרים היו מעברים קשתיים ותו-לא. המדרגות שהובילו לקומה השניה היו גדולות ביותר, ומעקה אבן ליווה אותן. שכבה דקה של עפר לבן כיסתה את ריצפת הבית ואת המדרגות. הרהיטים המעטים שהיו במקום נראו ישנים מאוד, שלא לומר עתיקים. במסדרון הכניסה בו עמד דני ברגע זה, ניצבה ספה כחלחלה, קטנה ומקומטת, שנראתה כאילו אם יגעו בה, תהפך לעפר ותתפזר אל המרחב. בחדר הקרוב שבהמשך המסדרון, (שהיה חדר גדול ודני העריך כי זהו הסלון), ניצב שולחן עץ עתיק למראה, גדול ומגולף להפליא. על רגליו גולפו פסוקי תהילים. גם בכיסאות שניצבו סביב לו גולפו פסוקים דומים. בחדר שממול לסלון דני יכול היה לראות מיטה, אלא שלא היתה זו באמת מיטה, כי אם סחבת צמר ישנה ואדומה ומתחתיה צמר ונוצות. כך נראה כמעט כל הבית. ישן, עתיק, ומקום שלא גרו בו כבר הרבה מאוד זמן, זאת מלבד המנורות החשמליות הישנות שהיו תלויות מהתקרה במסדרון ובכל החדרים. אך היה משהו שדני הבחין בו ששבר את המראה הזה, משהו שלא רק שלא נראה עתיק, הוא גם לא נראה כאילו הוא מתקופתנו אנו. בפינות הגבוהות של החדרים, בחיבור של הקירות עם התקרה, נתלו מכשירי מתכת משונים למראה. בסיסם היה בצורת משושה, וממנו יצאו ארבע חניתות מתכת קטנות, שבראשיהן זהר אור סגלגל. המכשירים הללו היו בכל מקום בכל רחבי הבית. "בית נפלא, הלא כן?!" קרא פרופסור הילל בהתלהבות, בראותו את מבטו הסורק של דני. פרופסור הילל היה אדם פשוט למראה, איש עגלגל ומקריח שחבש משקפיים עבים, איש שתמיד הלך עם סודרים, אפילו בקיץ, וגם כעת היה לבוש בסודר חום וחסר טעם, ומכנסים ישנות ומרופטות בצבע בז'. מראהו של הפרופסור תמיד היה מוזנח ולא תואם את מעמדו הכלכלי, זאת מכיוון שפרופסור הילל האמין שלקנות בגדים או לטפח עצמך זה בזבוז כסף חסר אחריות, כסף שניתן להשקיע בפרוייקט כזה או אחר. דני ידע להוסיף גם את העובדה שאחרי גירושיו המרים של הפרופסור, הוא החל להזניח עצמו אף יותר מכרגיל, והתנזר לחלוטין מחיי אהבה ובכלל מפגישות עם נשים, וכמעט לחלוטין מחיי חברה. "בית שונה..." אמר דני. (המשך בהודעה הבא)
