קירות מדברים

razkoller

New member
אהבתי...

אם את לא חושבת ששווה להתווכח על דיוקה של התפיסה היהודית את השטן כפי שהצגתי זאת, למה כתבת זאת מלכתחילה? מה החוכמה הגדולה אם אני לא מסוגל להגן על דעותי ולהוכיח בפנייך את טענותי? מעניין. אבל אהבתי שאחרי שאת יצאת בהכרזה גאה שאני לא מבין דבר בנושאים עליהם כתבתי, את עוד מטיחה בפני שאני הוא השחצן... יפה. אבל את יודעת מה? ברגע שרמת הדיון ירדה להאשמות הדדיות, באמת כבר לא שווה להמשיך אותו, אז הבה נעצור כאן.
 

goshdarnit

New member
שלום רז,

קראתי רק את ההתחלה, אבל בכל זאת יש לי כמה הערות שאני חושב שיוכלו לעזור לך. אחד הדברים המרכזיים שכותבים צריכים להמנע מהם הוא שימוש יתר בפועל 'היה'. כתבת: השעה היתה אחת עשרה וארבעים בלילה, ודני היה על הכביש במשך שלוש השעות האחרונות, וכעת צעד כבר עשרים דקות. הוא היה בירח דבש עם דבורה, אשתו הטרייה בצימר בצפון. היה זה הלילה השני שלהם, והם כבר התכוננו לערב רומנטי שיתחיל בארוחת גורמה לאור נרות, ויגמר, ודאי, בחדר המיטות. אך כמה דקות לאחר תחילת הארוחה, הטלפון צלצל. זה לא עניין גדול, פשוט צריך למצוא פעלים אחרים שיגידו את מה שאתה רוצה בצורה קצת יותר יצירתית. הדבר מוציא ממך, הכותב, יצירתיות, עושר של שפה, עושר של אסוציאציות, והסיפור עצמו יוצא טוב יותר. סופרים טובים, אפילו סופרים שכותבים משפטים מאוד ברורים (כמו אסימוב ואורסון סקוט קארד) מצליחים להמנע משימוש יתר בפועל הזה. זה חשוב משום שאחרת הסיפור נראה כאילו ילד כתב את הסיפור, ולא מישהו שכתיבה היא דבר שהוא מנוסה בו. וחבל. זה עניין פשוט. דבר שני: לא לחזור על דברים פעמיים, ולהשתדל למצוא את הניסוח הפשוט ביותר לדברים. ההערות שלי בסוגריים: "דני! מצוין שתפסתי אותך! אני מקווה שאני לא מפריע, נערי!" בקע קולו של פרופסור הילל מהשפופרת. לא, אתה לא מפריע, רצה דני לומר, אתה רק מצלצל אלי בשעת לילה בירח הדבש עם אשתי הטרייה! שמעת על נימוס?! אבל כמובן שהוא לא אמר זאת, ולא היה צורך. פרופסור הילל לא שמע על נימוס כל חייו, לא כשהיה מדובר בעבודה. הוא היה מכור לעבודה, ואובססיבי באופן מחריד לגבי רעיונותיו והישגיו. אז לא היה טעם שדני ינזוף בו, גם ככה הפרופסור לא יבין וגם לא ישתנה. אף אדם לא משנה לפתע את עורו בגיל שישים וחמש. את הפיסקה האחרונה היית יכול לכתוב כך: אבל כמובן שהוא לא אמר זאת. פרופסור הילל לא שמע על נימוס כל חייו, לא כשהיה מדובר בעבודה. והנה, אותה אינפורמציה בשני משפטים קצרים. ברור למה הפרופ' הפריע, ברור למה הגיבור לא אמר לו שום דבר, וזהו. ואם אתה ממש חייב להכניס את מכור לעבודה, עדיף שתעשה את זה באמעות הטקסט של הפרופסור ולא כמשפט אקספוזיציוני. בכל מקרה, יש לך פסקה שלמה שמתארת משהו שברור אינסטינקטיבית לכל קורא, וזה מקשה על הקריאה. נסה לסנן: מה הקורא יבין בעצמו על פי אינפורמציה מינימלית שאני אתן לו; מה הדרך הכי טובה, הכי פשוטה והכי קצרה להעביר את מה שאני רוצה להעביר. שני הדברים שמניתי הם דברים שיקלו על הקריאה, שיהפכו את הסיפורים שלך לשוטפים יותר, יצירתיים יותר, ברורים יותר, וקשים פחות. וזהו בינתיים.
 

razkoller

New member
תודה - לקחתי לתשומת ליבי

אני מרבה בתיאורים מכיוון שכך אני גם אוהב לקרוא, (מה לעשות, אני מהמפורעים שאוהבים שמתארים להם כל פרט ופרט עד לקטנים ביותר), אבל מאוד יתכן שאני מגזים בתאורי, ואולי גם קצת מעליב את האינטליגנציה של הקורא במחשבה שהוא לא יבין זאת. לקחתי לתשומת ליבי! תודה!
 

Rivendell

New member
תגובה לחלק הראשון

יש לי כמה דברים להגיד
למרות שהכתיבה יפה ותקינה, יש כמה דברים שמאוד הפריעו לי. את חלקם כבר אמרו ואני מתנצלת מראש אם אני חוזרת על הערות:
סימני קריאה. למה הדמויות שלך לא יכולות לנהל שיחה מנומסת בלי "צעקות"?
וברצינות - זה סימן פיסוק, כמו שלוש נקודות, שיש לקצץ בו כמה שרק אפשר, כדי שכשהוא יופיע תהיה לו חשיבות ומשמעות.
סוגריים - החוצה! כל מה שיש לך להגיד, תגיד כמו שהוא. אל תחביא אותו מאחורי סוגריים.
חזרה מרובה על מילים. בכתיבה צריך לגוון. למשל, אתה אומר רק "אך", לעולם לא "אבל" או "למרות זאת" או כל מילה אחרת. זה מתיש את הקורא.
השפה שלך גבוהה מאוד, אפילו קצת מליצית. זה יוצר שתי בעיות: 1. אין לי מושג מתי מתרחשת העלילה. זה היום? זה לפני 100 שנה? זה בעתיד? אחת הדרכים לאפיין תקופה היא השפה. השפה שלך לא תואמת את היום. אף אחד, שאני מכירה בכל אופן, לא אומר "הלא כן" או "נערי", ומעבר לזה אפילו מילות הקישור שלך גבוהות. למה "אך" כשיש "אבל"? 2.הדמויות לא נשמעות אמינות. אף אחד לא מדבר ככה
אני מציעה שכשאתה כותב דיאלוגים, תחשוב איך *אתה* מדבר, מה היית ולא היית אומר, ועם זה תזרום. במאמרי הפורום יש לנו מאמר על השפה ותפקידה בסיפור, ואני מציעה לך לקרוא אותו כדי לקבל עוד נקודת מבט על זה.
 

razkoller

New member
קיבלתי חלק

אבל לפני הכל - תודה רבה על התגובה! לגבי סימני הקריאה והדברים הגבוהים של הדמויות: כפי שכבר הסברתי לצימרון, ניסיתי ליצור שני אינטלקטואלים ברוח המאה ה19, בדומה לדמויות המופיעות בספריהם של ז'ול וורן, דיקנס, אוסקר ווילד ודומיהם. למעשה, דמותו של הפרופסור מבוססת על דמותו של מר מיקובר מתוך ספרו של דיקנס "דיוויד קופרפילד". סימני הקריאה לא באים להביע צעקה, כי אם התלהבות, שכן הפרופסור הוא אדם שהתלהבותו אף פעם לא שוכחת. זהו שימוש הנפוץ בסימן הפיסוק הזה בספרים כגון הספרים אותם כבר הזכרתי. שוב, כפי שאמרתי לצימרון, יתכן מאוד שעברתי את גבול הטעם הטוב ופספסתי את מטרתי. עצם זה שטענה זו חוזרת על עצמה, כלומר שאנשים אכן לא הבינו את כוונתי, אולי בעצם מוכיחה את טעותי. אצטרך לחשוב על זה לפני שאמצע שכתוב שיהיה מקובל עלי, אם אמצע. מה עוד אומר: אינני חושב שבמקרה זה אני יכול להשוות את דיבורי שלי לדיבורו של הפרופסור בן כה וכה. שכן, אני לא מדבר כמו פרופסור למדע בן שישים וחמש... אם הפרופסור היה מדבר כמו אדם בן עשרים ואחת, גם זה לא היה אמין. חזרה על המילים: אם אכן אני חוזר על מילים, קיבלתי לחלוטין. לא שמתי לב לכך, וזו אכן טעות גסה. מה יש לך נגד סוגרים? אני דווקא מחבב את החבר'ה הגמישים הללו...
די משעשע אותי שהיום אני מקבל טענות שהשפה גבוהה מדי, זאת שכשכתבתי יצירות קודמות בשפה נמוכה יותר, חטפתי על כך השמצות וקטרוגים. נראה כאילו זהו קרב שלא ניתן לנצח בו, ואין פלא, הרי מדובר בעניין של טעם. בסיפור ספציפי זה, מצאתי לנכון לכתוב במשלב גבוה, זאת כדי להתאים את האווירה לדמויות האינטלקטואליות. שוב, תודה רבה על התגובה.
 

Rivendell

New member
תיכנס למאמרי הפורום

ותחת מאמרי עזר תקרא את המאמר על השפה בסיפור. אולי זה יעזור לך קצת
 

goshdarnit

New member
אני לא מסכים שהשפה שלך גבוהה

אתה 1) משתמש באוצר מלים מאוד מוגבל. אין לי ספק שאוצר המלים שלך גבוה יותר. 2) משתמש במלים האלה באופן לא יצירתי (כפי שפירטתי בהודעה שלי). 3) יש לך סטיות חריגות לשפה מאוד נמוכה - ובכל הסעיפים האלה אני לא מדבר על הדיאלוגים, אני מדבר על התיאורים. אין לך שימוש אחיד בשפה ולעתים מאוד קרובות חלק מהתיאורים הם דחקות של החבר'ה. אם היית עושה את זה בכוונה ומשתמש בזה בפרוזה שלך, זה היה דבר אחד. אבל זה לא מה שקורה פה. זה מעיד על חוסר שליטה, חוסר כוונה, וזלזול בשפה. יש לך דרייב מאוד חזק. תשתמש בו כדי להשתפר. תקרא הרבה דוד גרוסמן ומאיר שלו. תראה מה הם עושים בשפה. תלמד, תחקה, ותפתח סגנון משלך שהוא לא מקרי אלא מכוון, מיוחד וייחודי. זה תהליך, זה יקח זמן, אבל הסיפורים שלך רק ירויחו מזה.
 

N Y

New member
העברת מידע לקורא

קראתי רק את החלק הראשון, ומצאתי בו הרבה בעיות. חלקן תוארו למעלה, לחלקן אין לי כוח כרגע. אחת מהן הפריעה לי מאד. גיא כבר הזכיר אותה, אך אני מעוניין להרחיב. מדובר בדרך בה אתה מעביר מידע אל הקורא. יש לך נטיה לפתוח בהרצאות, כדי לוודא שהקורא מבין בדיוק למה התכוונת. הבעיה היא שבאופן זה אתה חוזר על מידע פעמיים - גם בדרך שגיא הבהיר, וגם בקנה מידה גדול יותר. למשל - כל מערכת היחסים בין דני לפרופסור. אין דבר יותר משעמם מלקרוא דברים כמו "הוא היה הבוס שלו, הם עבדו ביחד במשך X שנים, הוא נהנה מאד מעבודתו למרות הרגלו של ההוא לאכול Y חמוצים, אחרי שלוש שנים הם כבר היו Z, טרה לה לה". ממילא אפשר להבין הרבה מזה מתוך הדיאלוג והפעולות של הדמויות. למשל: לא צריך להגיד מילה על הנאמנות של דני לעבודתו. עצם העובדה שהוא בוחר ללכת מבהירה זאת יותר מכל הרצאה שתוכל לנפק. לא רק זאת - אתה יכול להעשיר את הסיפור בכך שתגרום להתנהגות של דני להראות בלתי רציונלית, בתחילה, ואז לחשוף לאט את הסיבות לכך. למשל: אתה מתאר ערב רומנטי וקוטע אותו בשיחת טלפון מסתורית, בלי לתת את הדיאלוג (או מביא רק צד אחד שלו, באופן שלא אומר הרבה אך אולי יקבל משמעות לאחר מכן), שגורמת לגבר לנטוש את זוגתו באופן מעורר חשד. כללית: המנע מתיאורי יתר. זה מעצבן ומקשה על הקריאה.
 
למעלה