ירגזי כחול
New member
קל יותר להתרחק מלהפרד...?
זה מה שהפסיכית אמרה לי בפגישה האחרונה שלנו. ולמרות שלא ממש חשבתי על זה בצורה כזאת עד עכשיו (בכל אופן לא הודיתי בזה) – היא לא יכלה לקלוע יותר. אני נמצאת כרגע בתהליך של פרידה. עוד חודשיים אני עוזבת מקום שהייתי בו במשך הרבה זמן – עוזבת לגמרי. אני קרוב לוודאי לא אראה יותר בחיים את רב האנשים שחייתי איתם פה. וגם אם כן הם אף פעם לא יהיו חלק מהחיים שלי שוב, כמו שהם היו עד עכשיו. ובזמן האחרון אני דיי מתנתקת מהם. בלי שתהיה לי ממש סיבה מוצדקת לעשות את זה. ולא רק מחברים – גם מההורים שלי דיי התנתקתי בחודשים האחרונים. (גם אותם אני עומדת לעזוב). ואני באמת מרגישה (למרות שממש לא עשיתי את ההתנתקות הזאת במודע) שככה יהיה לי יותר קל להפרד מהם – רק שמצד שני, זה עצוב לי. ואני לא יודעת מה עדיף – להקשר ואז לעזוב ולכאוב, או להתנתק לגמרי ולהקל על העזיבה אבל להתאכזב מעצמי על זה שהתנתקתי. ומאז שהפסיכית אמרה את מה שאמרה – אני חושבת על זה יותר ויותר. ופתאום נדמה לי שאולי אף פעם לא נתתי למקום הזה את הצ'אנס שהגיע לו. עד כמה שכן יצרתי לעצמי חיים פה ובניתי קשרים עם אנשים – הלב שלי אף פעם לא היה לגמרי פה ותמיד רצה להיות במקום אחר. ואף פעם לא ממש מיציתי את השהות שלי פה – אולי העדפתי לא להקשר יותר מדי, כי כל הזמן חשבתי שאני עוזבת עוד מעט. או יותר נכון, קיוויתי. ולא כי היה רע. פשוט כי משהו חסר לי כאן. אז מה שאני בעצם תוהה לגביו הוא דבר כזה. יש לי פה עוד קצת זמן. ואני קרוב לוודאי לא הולכת להעביר את כולו לבדי, בציפיה לעזיבה – מה שלא יהיה אני הולכת לצאת, להסתובב עם אנשים שאני אוהבת, לחיות. אבל מחלק גדול מהאנשים שהיו לי פה התנתקתי מאוד בזמן האחרון. ואני שואלת את עצמי, למרות שהתשובה נראית ברורה – אם שווה לי לעבוד עכשיו על מערכות היחסים עם אלה שהתנתקתי מהם. להקשות על עצמי את הפרידה עוד יותר, אבל לדעת שלא נתתי לעצמי להשתפן, שלא הרסתי את כל מה שבניתי רק כדי קצת להקל על עצמי את העזיבה. ועכשיו כשאני כותבת את זה, פתאום נראה לי ברור מה אני צריכה לעשות. מדהים, איזה תהליך יכול לקרות בפנים תוך כדי כתיבה. אבל אין לי מושג איך אני קמה ועושה את זה עכשיו. טוב. נראה.
בכל אופן, מתנצלת על ההתפרצות, והבירבור... יודעת שלא הייתי פה הרבה זמן... אבל.. בכל זאת. שמחה שכתבתי. תודה על המקום.
ושבת שלום לכולם
זה מה שהפסיכית אמרה לי בפגישה האחרונה שלנו. ולמרות שלא ממש חשבתי על זה בצורה כזאת עד עכשיו (בכל אופן לא הודיתי בזה) – היא לא יכלה לקלוע יותר. אני נמצאת כרגע בתהליך של פרידה. עוד חודשיים אני עוזבת מקום שהייתי בו במשך הרבה זמן – עוזבת לגמרי. אני קרוב לוודאי לא אראה יותר בחיים את רב האנשים שחייתי איתם פה. וגם אם כן הם אף פעם לא יהיו חלק מהחיים שלי שוב, כמו שהם היו עד עכשיו. ובזמן האחרון אני דיי מתנתקת מהם. בלי שתהיה לי ממש סיבה מוצדקת לעשות את זה. ולא רק מחברים – גם מההורים שלי דיי התנתקתי בחודשים האחרונים. (גם אותם אני עומדת לעזוב). ואני באמת מרגישה (למרות שממש לא עשיתי את ההתנתקות הזאת במודע) שככה יהיה לי יותר קל להפרד מהם – רק שמצד שני, זה עצוב לי. ואני לא יודעת מה עדיף – להקשר ואז לעזוב ולכאוב, או להתנתק לגמרי ולהקל על העזיבה אבל להתאכזב מעצמי על זה שהתנתקתי. ומאז שהפסיכית אמרה את מה שאמרה – אני חושבת על זה יותר ויותר. ופתאום נדמה לי שאולי אף פעם לא נתתי למקום הזה את הצ'אנס שהגיע לו. עד כמה שכן יצרתי לעצמי חיים פה ובניתי קשרים עם אנשים – הלב שלי אף פעם לא היה לגמרי פה ותמיד רצה להיות במקום אחר. ואף פעם לא ממש מיציתי את השהות שלי פה – אולי העדפתי לא להקשר יותר מדי, כי כל הזמן חשבתי שאני עוזבת עוד מעט. או יותר נכון, קיוויתי. ולא כי היה רע. פשוט כי משהו חסר לי כאן. אז מה שאני בעצם תוהה לגביו הוא דבר כזה. יש לי פה עוד קצת זמן. ואני קרוב לוודאי לא הולכת להעביר את כולו לבדי, בציפיה לעזיבה – מה שלא יהיה אני הולכת לצאת, להסתובב עם אנשים שאני אוהבת, לחיות. אבל מחלק גדול מהאנשים שהיו לי פה התנתקתי מאוד בזמן האחרון. ואני שואלת את עצמי, למרות שהתשובה נראית ברורה – אם שווה לי לעבוד עכשיו על מערכות היחסים עם אלה שהתנתקתי מהם. להקשות על עצמי את הפרידה עוד יותר, אבל לדעת שלא נתתי לעצמי להשתפן, שלא הרסתי את כל מה שבניתי רק כדי קצת להקל על עצמי את העזיבה. ועכשיו כשאני כותבת את זה, פתאום נראה לי ברור מה אני צריכה לעשות. מדהים, איזה תהליך יכול לקרות בפנים תוך כדי כתיבה. אבל אין לי מושג איך אני קמה ועושה את זה עכשיו. טוב. נראה.
בכל אופן, מתנצלת על ההתפרצות, והבירבור... יודעת שלא הייתי פה הרבה זמן... אבל.. בכל זאת. שמחה שכתבתי. תודה על המקום.
