ארקפה
על מנת להביע את סלידתי מארקפה, לא כל כך מהאוכל והשתיה אלא יותר מהקונצפט, אתאר לכם את חוויותי מביקורי האחרון בסניף ברמת החיל שהוא לטעמי היפה ואני חושב גם הגדול שבסניפים. אקדים ואומר שעוד מימי הצבא העליזים, בנראה טראומה בלתי נשלטת, אני לא יכל אבל ממש לא יכל לעמוד בתור בכלל ולאוכל בפרט. ואם הייתי נולד באיזה מדינה של הגוש הקומוניסטי, קרוב לוודאי שהייתי מת מרעב. בקיצור, יום שיש, אחרי סרט, סי קפה, קפה "הבית" ע"פ הגדרתו של רוס, ידידי המלומד, מלא ומשהיא צועקת "פתחו פה ארקפה בואו נלך" ועוד לפני שהספקתי להניד עפעף מצאתי את עצמי בקצה קצהו של תור אין סופי שבקצהו היה ניתן לראות במיוחד אם משתמשים בעזרים כגון משקפות לראית לילה, דלפק ארוך ויפה אם משהיה נראה עמוס בדברי מתיקה שונים. היה זה יום קיץ מיוזע והעובדה שהסובבים אותי שמעו על דיאודורנטים רק בסרטי מדע בידיוני לא הוסיפה להגברת התיאבון או להגברת הנינוחות מה עוד שהתופעה הלכה והתעצמה ככל שהתקרבנו והאנשים היו נאלצים לפשוט את היד ולהצביע על מה שהם רוצים. התגעגעתי כבר לקו 5.מה עוד שאתם יודעים מה זה תור בארצנו, אני הייתי כאן, רק הרגע יצאתי, מי אחרון וכו, התחלתי לפתח געגועים צרופים גם לקופת חולים ולסניף הבנק. על המהומה ניסו להתגבר בחינניות מהולה בפטתיות, כמה נערות תיכון חינניות ומנהל משמרת מחוצ'קן ונימרץ. נו בסוף הזמנו. קיבלנו בערך את מה שהזמנו, היו כמה פריטים שלא היה ברור איך מצאו דרכם למגש שלנן אבל אנחנו לא קטנוניים ושמחנו על מה שכן קיבלנו והתחלנו לעשות דרכנו אל הארץ המובטחת, שהיה במקרה שלנו מין שולחן קטן וחינני שמספיק אולי ל2 אנשים למשחק קלפים (היינו 4) שעלו שמרה בחירוף נפש שמסירותו של טרומפלדור הגיבור משולה לבגידה במולדת בהשוואה לחריצות ולהתמדה שהיא גילתה (אני חושב שהיא גם נראתה כמוהו בסוף הקרב) אחת מהחברה שלנו. מה אומר ומה אדבר, ישו סבל פחות בויה דלרוזה שלו והנזק שנגרם עד שהגענו ל"שולחן" הסתכם ב-כוס קפה אחת הפוכה שהפכה את הסנדויץ' שהזמנו למין עיסה בוצית ומגעילה, חולצה לבנה אחת לשעבר וריצפה שזקוקה לפוליש רציני. ועכשו אתם גם מבינים למה את שאיפותי להיות מלצר גנזתי עוד בשחר ילדותי. אכלנו, עד כמה שהיה אפשר את הקומפוט, ואז התברר לי שעשיתי את טעות חיי. אני שייך למין זן מוזר של דור הולך ונעלם שאוהב את הקפה שלו ממש חם. אז בהחלטה נועזת ששינתה את חיי החלטתי קודם לסיים את הפוקצ'ה והבירה ואחר כך להזמין לי כוס קפה חם. מבט אחד לעבר קצה התור, תוך כדי העלאת זיכרונות מהעבר הקרוב (הריח, הדרך, הנזק) גרם לי להבין שאני סתם אופטימיסט חסר תקנה והחלטתי לוותר. מוסר השכל: שאני הולך לאכול אני אוהב שאני יושב ואחרים מתזזים ולא להפך!!!! וזה הזכיר לי את המערכון של הגשש החיור (כן היתה פעם להקה כזו) שתגמור את העבודה נעשה חשבון
