קפצתי להגיד תודה
ילדתי

היי דבי

בנוגע לחוקן זה אפילו לא עלה כאופציה שהם "עושים לי"... ביקשתי קיבלתי את הטיובות +הסבר קצר והלכתי לעשות. איך בעלי מרגיש עם החויה-הממממממ.... נראה לי שבחיים יותר הוא לא נותן לי לאחוז לו ביד, מה שבטוח בטוח..... לגבי הלידה הוא היה בשוק ואח"כ נראה לי שהוא התאהב , בה ,
אבל גם בי
קצת יותר. אני רוצה שהוא יכתוב את סיפור הלידה מהצד שלו, מעניין אותי לקרוא איך הוא באמת חווה את זה , מה הוא ראה , הרגיש וכו' אם הוא יכתוב ויסכים , אני אעלה את זה כאן. והאשפוז ....מגעיל עד הרגע שעליתי למלונית. למרות שגם שם אחת האחיות ראתה אותי הולכת עם תותי עלי ומסיעה את העריסה, היא ממש כעסה עליי ואמרה לי שאם אני מסתובבת עם העריסה והילדה אז הילדה צריכה להיות בעריסה ולא עליי. גם כאן ליוותה אותי טקטיקת ה-"הישרדות במחלקת אישפוז יילודים" שאומרת חחחחחחחח זו הילדה שלי ותעזבו אותי לנפשי. תודה על הברכות
 

debby12

New member
מנהל
מעניין. תודה

נראה לי שהם דואגים שמחלקת האשפוז תהיה מגעילה במיוחד כדי לוודא הכנסה מלאה ותפוסה מלאה במלונית.
 

Rakefetsagman

New member
איזה סיפור יפה

רק שאלה קטנה בבקשה, זה הסיפור השני שבו אני קוראת שלא מאמינים למילדת לגבי התקדמות הלידה, למה לא בעצם?
 
רק על עצמי לספר ידעתי...

למה לא האמנתי למיילדת- הלידה הקודמת "כיכבה" אצלי בראש גם לאורך הלידה הזו. הזמן הארוך ,ההתערבויות הרפואיות, מיליון ואחת הפעמים שבהם אמרו לי "הנה בלחיצה הבאה הראש יוצא" ואז אמרו לי את זה שוב ושוב. כמו שאמרתי לבעלי "אני בלידה, אני לא מפגרת" אם מבטיחים לי משהו אני מצפה שהוא יתממש. ולכן בלידה הזו חשבתי שלא הגיוני שהיא מתפתחת כ"כ מהר (למה תמיד קשה יותר להאמין בדברים הטובים והחיוביים?) ולא האמנתי למיילדת. עכשיו אני מאמינה
 
למעלה