דיווח מהשטח
המפגש היה טוב... לא טוב כמו שציפיתי, אבל עדיין טוב. אמא שלי היתה לחוצה רצח, אבא שלי היה שקט כהרגלו, אחים שלי, חלק יודעים וחלק לא יודעים אז איתם שום דבר לא השתנה. מבחינתי היה בסדר, כי ההורים לא התבלבלו בלשונם אף פעם, לא הרגשתי שהם "מתרגמים" (חושבים על בת הזוג שלי כזכר אך כדי להיות מנומסים מתרגמים לנקבה). מבחינת בת הזוג... היה קשה. כי היא איבדה את המקום האחרון בעולם שבו היא היתה אישה. פשוט אישה. לא טרנסית, לא אישה שהיתה פעם גבר. סתם אישה. ועכשיו כבר אין לה את זה. אז עם כל ההקלה על הגילוי יש גם כאב על אובדן המקום האחרון שבו היתה לה קצת תחושה שהיא "נורמלית". אבל כמו שאמא שלי אומרת, שום דבר מהותי לא השתנה. מבחינתם היא עדיין אותו בנאדם שהם אוהבים ומעריכים. טוב, חברים. אני יכולה להכריז בגאווה, שבחודש הגאווה 2003, אחרי 5 שנים מחוץ לארון, אין לי עוד (כמעט) אף ארון בכל העולם! הארון האחרון... סבא וסבתא לא יודעים שאני לסבית... אבל על כך ילדים בפעם אחרת