קצת חתולים לנשמה
- פותח הנושא mira ker
- פורסם בתאריך
בוקר טוב מירה,../images/Emo42.gif
רגע לפני שאני יוצאת לעבודה.... מצאתי את הסיפור שרציתי לשלוח לך, אבל הוא לא על המחשב אלא בקלסר. כך שאו שאני יכולה לשלוח לך בפקס או שאצטרך להדפיסו מחדש..חבל שבאותו הלילה שהגורה נורית היתה אצלנו לא צילמתי אותה.... אתמול לא היה לי זמן וכוח להכנס לפורום...הייתי שפוכה מעיפות. זה קורה אחרי סוף שבוע של עצלנות ומתח של לפני המלחמה. כעת כבר נכנסנו לשיגרה מסוימת .אני בכלל לא הכנתי חדר אטום גם מתוך אמונה שלא יקרה עלינו כלום...אבל אם כן...מה הנילונים יעזרו? בינתיים קר או חם אני צריכה חלון פתוח. ובעבודה אני תקועה עמוק בתוך האדמה באזור הכי מוגן...מה שלא "מצא חן" בעיני הוא התכונה לקראת מצב חרום, ההכנה לקראת...קיבלנו הוראות לשעת חרום...מקווה שישאר רק בגדר המלצות...לעומתי ,האזרח בני לוקח את הערכה איתו...ביה"ס מחייב... אחרה"צ אני מקווה להגיע לוטרינר...לחתול הגימלאי יש בעיה באוזן והוא בורח מטיפול...יום טוב, בוקר טוב ישראל...
רגע לפני שאני יוצאת לעבודה.... מצאתי את הסיפור שרציתי לשלוח לך, אבל הוא לא על המחשב אלא בקלסר. כך שאו שאני יכולה לשלוח לך בפקס או שאצטרך להדפיסו מחדש..חבל שבאותו הלילה שהגורה נורית היתה אצלנו לא צילמתי אותה.... אתמול לא היה לי זמן וכוח להכנס לפורום...הייתי שפוכה מעיפות. זה קורה אחרי סוף שבוע של עצלנות ומתח של לפני המלחמה. כעת כבר נכנסנו לשיגרה מסוימת .אני בכלל לא הכנתי חדר אטום גם מתוך אמונה שלא יקרה עלינו כלום...אבל אם כן...מה הנילונים יעזרו? בינתיים קר או חם אני צריכה חלון פתוח. ובעבודה אני תקועה עמוק בתוך האדמה באזור הכי מוגן...מה שלא "מצא חן" בעיני הוא התכונה לקראת מצב חרום, ההכנה לקראת...קיבלנו הוראות לשעת חרום...מקווה שישאר רק בגדר המלצות...לעומתי ,האזרח בני לוקח את הערכה איתו...ביה"ס מחייב... אחרה"צ אני מקווה להגיע לוטרינר...לחתול הגימלאי יש בעיה באוזן והוא בורח מטיפול...יום טוב, בוקר טוב ישראל...
טיה יקירתי, אין לי פקס. כך שנראה../images/Emo41.gif
שכדאי שתעלי את הסיפור על נורית הגורה באתר בו העלת את הסיפור על החתולה שתפקידה היה לנגב את הדמעות. למה שרק אני אהנה מיכולת הכתיבה המופלאה שלך? יש זמן ולא צריך למהר. בינתיים אני מוצאת כל מיני אתרים עם חתולים וכלבים מקסימים. אני מאוד נהנת לראות אותם, ואולי יום אחד עוד אאמץ לי שוב כלב. גדלתי רוב ימי עם כלבים, וכשהייתי קטנה גם היו לי חתולים. אבל כלבים עדין נשארו חיות המחמד שלי, אני אוהבת שהם לא כל כך עצמאיים כמו החתולים. ראיתי באתר אס או אס לחיות כמה כלבים מתוקים. אבל כרגע לא נראה לי שאני בכלל רוצה לעשות משהו. אחרי שנים רבות של עבודה קשה ואחראית, אני מרגישה שטוב לי לקום בבוקר מתי שאני רוצה, ללכת לישון מתי שאני רוצה, ובכלל לעשות מה שאני רוצה. זה ממש לוקסוס, ואני מנצלת כל רגע בכייף. הרווחתי את החופש הזה ביושר. מצידי שכל העולם יקפוץ לי, אני לא מחוייבת יותר לעבוד אפילו יום אחד בחיי. חחחחחחחחחחחחח ותודה על הפירגון. יהיה טוב מירה
שכדאי שתעלי את הסיפור על נורית הגורה באתר בו העלת את הסיפור על החתולה שתפקידה היה לנגב את הדמעות. למה שרק אני אהנה מיכולת הכתיבה המופלאה שלך? יש זמן ולא צריך למהר. בינתיים אני מוצאת כל מיני אתרים עם חתולים וכלבים מקסימים. אני מאוד נהנת לראות אותם, ואולי יום אחד עוד אאמץ לי שוב כלב. גדלתי רוב ימי עם כלבים, וכשהייתי קטנה גם היו לי חתולים. אבל כלבים עדין נשארו חיות המחמד שלי, אני אוהבת שהם לא כל כך עצמאיים כמו החתולים. ראיתי באתר אס או אס לחיות כמה כלבים מתוקים. אבל כרגע לא נראה לי שאני בכלל רוצה לעשות משהו. אחרי שנים רבות של עבודה קשה ואחראית, אני מרגישה שטוב לי לקום בבוקר מתי שאני רוצה, ללכת לישון מתי שאני רוצה, ובכלל לעשות מה שאני רוצה. זה ממש לוקסוס, ואני מנצלת כל רגע בכייף. הרווחתי את החופש הזה ביושר. מצידי שכל העולם יקפוץ לי, אני לא מחוייבת יותר לעבוד אפילו יום אחד בחיי. חחחחחחחחחחחחח ותודה על הפירגון. יהיה טוב מירה
אני יודעת שלנשים ישנה האפשרות
לצאת לפנסיה החל מגיל 60. אולי ישנו את זה לגיל 62. לא כדאי לחשוב כל כך רחוק. כדאי לחשוב על ההווה. מה כן אפשר לעשות. אם אפשר למצוא עבודה שממש תופסת אותך חזק, זה עדיף, כי ככה באים בעניין עצום לעבודה. ולא חושבים על פרישה או על דברים אחרים שהוחמצו בחיים בגלל המחלה. לי היה משברון קטן בגלל הפרישה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כי עבודתי הייתה בלחץ עצום ומאוד מספקת. ופתאום כלום, נאדה. אפילו שהעזיבת העבודה הגיעה ממני, זה עדיין היה שינוי גדול. החלטתי שאני זורמת עם מה שבא. גם עם העצב שאני כבר לא חשובה לאף אחד. לכאלה ששאלו מה אני הולכת לעשות, אמרתי שאני לוקחת פסק זמן להחליט. ובינתיים אני לומדת לחיות בפנסיה. עברה כמעט שנה, ואני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי. פעם ראשונה בחיי אני לא חייבת לעשות כלום אם אני לא רוצה. וזה מה שאני עושה. טוב זה לא בדיוק כך. אני משתתפת כל יום בכמה פורומים, אני מתכתבת המון עם חברות באינטרנט באיסי קיו, וכמובן עם משפחה באי מייל. אני גולשת המון ותמיד רואה דברים חדשים. אני צופה מעט בטלויזיה ורק בתוכניות מובחרות. אני הולכת לישון מאוחר וקמה מאוחר- איזה כייף. אני מבשלת מעט וטעים, והילדים והנכדים באים בשבת לבקר אותי ולטעום מטעמים של סבתא. בעלי סוחב אותי למסעדה ולסרט כל שבוע. הוא לא מוותר לכאבים שלי, וזה עוזר. חברות מגיעות לביקורים. וכמובן גם שיחות טלפון ארוכות עם החברות. אני מספיקה גם לקרוא ספר אחד בחודש, ועיתון כל יום מלבד הקריאה הוירטואלית. אני משתדלת ללכת מעט אם יש פחות כאבים. כל זה נקרא אצלי להתבטל. חחחחחחחחחחחחח כי כשעבדתי עשיתי את כל הנ"ל בנוסף לעבודה. ועם המחלה. התרגלתי לתפקד עם כאבים, לא לשים לב אליהם, לקחת משככי כאבים וכדורי שינה. אני מאובחנת פיברו'. זהו. למדתי עוד משהו בחיי, לא לרצות משהו שאני לא יכולה להשיג. מעולם לא רציתי להיות מטפסת הרים, או גלשנית גלים. או כל ספורט אקסטרים. ברור שרוב האנשים לא רוצים בזה. אבל זאת דוגמא על אי רצון לרצות. היו כמה דברים שרציתי לעשות אבל לא יתאפשרו בגלל המחלה. לקח לי זמן לוותר עליהם, להחליפם בדבר אחר. זהו. עכשיו שאני בפנסיה, אני לא חולמת על טיולים חובקי עולם, כמו שאחרים עושים בגיל הזה. כי אני לא מסוגלת. אני חולמת על הכייפים הקטנים מבלי להיות בלחץ כלכלי. ואני עושה אותם. וטוב לי ושמח לי, למרות המצב. יהיה טוף מירה
לצאת לפנסיה החל מגיל 60. אולי ישנו את זה לגיל 62. לא כדאי לחשוב כל כך רחוק. כדאי לחשוב על ההווה. מה כן אפשר לעשות. אם אפשר למצוא עבודה שממש תופסת אותך חזק, זה עדיף, כי ככה באים בעניין עצום לעבודה. ולא חושבים על פרישה או על דברים אחרים שהוחמצו בחיים בגלל המחלה. לי היה משברון קטן בגלל הפרישה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כי עבודתי הייתה בלחץ עצום ומאוד מספקת. ופתאום כלום, נאדה. אפילו שהעזיבת העבודה הגיעה ממני, זה עדיין היה שינוי גדול. החלטתי שאני זורמת עם מה שבא. גם עם העצב שאני כבר לא חשובה לאף אחד. לכאלה ששאלו מה אני הולכת לעשות, אמרתי שאני לוקחת פסק זמן להחליט. ובינתיים אני לומדת לחיות בפנסיה. עברה כמעט שנה, ואני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי. פעם ראשונה בחיי אני לא חייבת לעשות כלום אם אני לא רוצה. וזה מה שאני עושה. טוב זה לא בדיוק כך. אני משתתפת כל יום בכמה פורומים, אני מתכתבת המון עם חברות באינטרנט באיסי קיו, וכמובן עם משפחה באי מייל. אני גולשת המון ותמיד רואה דברים חדשים. אני צופה מעט בטלויזיה ורק בתוכניות מובחרות. אני הולכת לישון מאוחר וקמה מאוחר- איזה כייף. אני מבשלת מעט וטעים, והילדים והנכדים באים בשבת לבקר אותי ולטעום מטעמים של סבתא. בעלי סוחב אותי למסעדה ולסרט כל שבוע. הוא לא מוותר לכאבים שלי, וזה עוזר. חברות מגיעות לביקורים. וכמובן גם שיחות טלפון ארוכות עם החברות. אני מספיקה גם לקרוא ספר אחד בחודש, ועיתון כל יום מלבד הקריאה הוירטואלית. אני משתדלת ללכת מעט אם יש פחות כאבים. כל זה נקרא אצלי להתבטל. חחחחחחחחחחחחח כי כשעבדתי עשיתי את כל הנ"ל בנוסף לעבודה. ועם המחלה. התרגלתי לתפקד עם כאבים, לא לשים לב אליהם, לקחת משככי כאבים וכדורי שינה. אני מאובחנת פיברו'. זהו. למדתי עוד משהו בחיי, לא לרצות משהו שאני לא יכולה להשיג. מעולם לא רציתי להיות מטפסת הרים, או גלשנית גלים. או כל ספורט אקסטרים. ברור שרוב האנשים לא רוצים בזה. אבל זאת דוגמא על אי רצון לרצות. היו כמה דברים שרציתי לעשות אבל לא יתאפשרו בגלל המחלה. לקח לי זמן לוותר עליהם, להחליפם בדבר אחר. זהו. עכשיו שאני בפנסיה, אני לא חולמת על טיולים חובקי עולם, כמו שאחרים עושים בגיל הזה. כי אני לא מסוגלת. אני חולמת על הכייפים הקטנים מבלי להיות בלחץ כלכלי. ואני עושה אותם. וטוב לי ושמח לי, למרות המצב. יהיה טוף מירה
../images/Emo39.gif../images/Emo39.gifמירה היי,
גם אני עזבתי מקצוע אהוב. בגלל הרגשתי שהזכרון שלי נחלש. עדיין קוראים לי לחזור למרות שעברו הרבה שנים. מבחינה כלכלית אין באפשרותי להסיק לעבוד (תודה לאל על כל יום עבודה). אבל ההצעה בממשלה אומרת כי נשים וגברים גם יחד יפרשו לפנסיה בגיל 67.כמוך, כמוני, לא מוותרת לעצמי על הרבה דברים. עושה בשמחה מה שרק ניתן. אם לא ניתן עושה בהפסקות גדולות הכוללות מנוחה אבל לא מוותרת בקלות. למשל, כשהבן שלי מצלצל ואומר אמא החברה אהבו מאד את הקציצות שלך בשבילי זה אושר. כמו שסייב אומרת לאט אבל בטוח. בגלל שלא ויתרתי לעצמי כל השנים הוכרתי רק עכשיו כחולה, בגיל 50+, זה הישג כשלעצמו. די, שניהיה בריאים, או לפחות נרגיש יותר טוב. אמן.
גם אני עזבתי מקצוע אהוב. בגלל הרגשתי שהזכרון שלי נחלש. עדיין קוראים לי לחזור למרות שעברו הרבה שנים. מבחינה כלכלית אין באפשרותי להסיק לעבוד (תודה לאל על כל יום עבודה). אבל ההצעה בממשלה אומרת כי נשים וגברים גם יחד יפרשו לפנסיה בגיל 67.כמוך, כמוני, לא מוותרת לעצמי על הרבה דברים. עושה בשמחה מה שרק ניתן. אם לא ניתן עושה בהפסקות גדולות הכוללות מנוחה אבל לא מוותרת בקלות. למשל, כשהבן שלי מצלצל ואומר אמא החברה אהבו מאד את הקציצות שלך בשבילי זה אושר. כמו שסייב אומרת לאט אבל בטוח. בגלל שלא ויתרתי לעצמי כל השנים הוכרתי רק עכשיו כחולה, בגיל 50+, זה הישג כשלעצמו. די, שניהיה בריאים, או לפחות נרגיש יותר טוב. אמן.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.