קצת סימפטיה...

[רגשי1]

קצת סימפטיה...

קצת רקע למי שלא זוכרת..אחד שלי בן כמעט 11, שניים מתבגרים שלו, בן ובת, הבן גר איתנו באופן קבוע, הבת תגור איתנו כנראה עד סוף השנה
ילדיו לא אוהבים אותי..., ואני זו שעושה הכל...כמו "אמא" לכל דבר. אם אביהם בבית, ממני יש התעלמות מוחלטת, אומרים שלום רק לאבא..אם רוצים רשות לקחת משהו או תוהים אם בגד מסויים יצא מהכביסה, שואלים את אבא, "אבא, איפה החולצה האדומה....". , אבא מסתכל עלי ומצפים למענה. אני מכינה את כל האוכל, ושואלים, אבא, מה יש לאכול..., אבא, מחר אני רוצה שני כריכים לבית ספר, אבא מסתכל עלי...
אני בבחינת אויר. בשבילם..
בעבר ניסיתי ללהסביר לבעלי שזה מפריע לי...הוא אומר, עזבי, ילדים...אבל ילדים כבר גדולים, 16,17.
מובן להם מאליו שהם מקבלים את כל השירותים ממני, אבל לא מדברים אלי...

אני מבינה...אולי לא נעים להם.
אבל גם לי לא נעים. אז מה אם אני אדם בוגר...
נורא לא נעים לעשות כל כך הרבה , כל הזמן, לילדים גדולים, שבכל הזדמנות מפגינים את הסלידה שלהם ממני
עכשיו - אני בסך הכל רוצה שבעלי יבין אותי, זה הכל, שיבין מה עובר עלי, אבל הוא לא מסוגל, הוא מיד מגונן על ילדיו. ואני מסבירה לו שזה לא קשר לילדים, זה קשור אלי ולאיך אני מרגישה.
אני מסבירה לו שלא נעים לי להיות כל הזמן מוקפת בסלידה , שמתעלמים ממני, ואני צריכה כל הזמן "לשרת" (קניות, נקיונות, הסעות, כביסות, בישולים) וכו.... אני מבינה את הילדים, אבל רוצה שבעלי יבין אותי. זה נורא יקל עלי...
איך לגרום לו להבין אותי?

 

[מ י ר י 2 2]

להתפטר

בלי רעש, בלי תנאים, בלי הצהרות
אם למשל הם תוהים אם בגד מסויים יצא מהכביסה, ושואלים אותו, את יכולה להגיד לו: מי שרוצה לדעת שישאל אותי. או להגיד לו אני לא זוכרת לך תחפש בסל כביסה.
לא להכין מה שלא מבקשים ממך ישירות (ע"ע כריכים לבי"ס), לא לעשות בעצמך פרשנות של המבטים של אבא.
למצוא לעצמך עיסוקים שהם בסדר עדיפויות לפני מתן השירותים. למשל, צאי להליכה עם חברה בזמן שצריך להכין ארוחת ערב ותני להם להסתדר לבד.
מצד שני, כשהם נכנסים הביתה, תגידי להם שלום עם חיוך. תשאלי אותם איך היה היום שלהם, תספרי איך היה שלך. תני להם להיות במבוכה מעצם הרעיון שהם לא עונים לך.
כל עוד כל הנושא הזה יהיה רק בעיה שלך, הוא יישאר בעיה שלך. רק כשהוא יהפוך גם לבעיה של מישהו אחר יש סיכוי שיהיה שינוי.
&nbsp
אגב, מילדים בגיל הזה מצופה שיעזרו בבית, ואין סיבה שאת תעשי כל כך הרבה שירותים.

 

[רגשי1]

שלום

אני תמיד אומרת שלום, שואלת לשלומם...מקבלת תשובה מינימליסטית ולקונית.מעולם הם לא שאלו לשלומי לפני כמה ששבועות עברתי איזשהו ניתוחון, הייתי יומיים בבית חולים. לא טרחו לשאול לשלומי...כלום...
כל אחד אוכל אצלנו בשעה אחרת, ותמיד יש אוכל מבושל (שהם אוהבים), אז הם מחממים לעצמם לפעמים אם אני לא בסביבה..
מה הם יעשו בבית? כביסות? בישולים? קניות? נקיון? אם הם כבר מסדרים את החדר, זה להעיף לחדר כביסה את כל מה שזרוק על הרצפה...
זו לא הנקודה שעליה דיברתי...אני בסך הכל רוצה שבעלי יבין מה עובר עלי ויתמוך בי יותר...רק מחפשת איך לגרום לו להבין.
סנקציות איתו לא עובדות...כבר ניסיתי...

 

[מ י ר י 2 2]

יש כאן דפוס מסויים

שאת רוצה לחשוב איך לשבור אותו.
אני חושבת שהמפתח לא טמון בזה שתסבירי לבעלך, כי הוא לא מצליח להבין למרות ההסברים שלך.
ואת צריכה לחשוב מה את יכולה לשנות, שאינו כרוך בהסברים.
למשל - נניח שהילדים שכבו במיטה שלך וזה מפריע לך. את יכולה להגיד לו: בבקשה תחליף סדינים, אתה יודע שאני לא אוהבת לישון בתוך סדינים שמישהו אחר שכב עליהם. זו סתם דוגמא, אל תתפסי אליה, מה שאני מתכוונת הוא שאם תצאי מנקודת הנחה שהוא לא מבין את הקושי שלך, את צריכה למצוא דרכים שיקלו עליך את הקושי. ויכול להיות שכשמהו ישתנה באופן שבו את מוכנה לקבל את היחס אלייך, יותר סיכוי שבעלך יבין.
אם תמשיכי בדרך שאת הולכת בה עד עכשיו, בטוח שלא יהיה שינוי.

 

[עוד פיה אחת פחות]

מסכימה לחלוטין.

המצב הנוכחי הזוי ובזוי.

 

[mother cat]

מסכימה עם מירי

אני זוכרת אותך. אני זוכרת את הסיפורים שלך על הילדים ועל האבא, ונשמע ששום דבר לא השתנה.
לדעתי מעשים חזקים יותר מדיבורים. בדיבורים הם לא מבינים - הוא לא מבין אותך ולהם לא אכפת - נוח להם. מקבלים הכל ולא צריכים להתאמץ.
&nbsp
לגמאי מה שמירי אומרת.
אני מתארת לעצמי סיטאציה:
את יושבת בסלון וקוראת ספר. הנערה שואלת איפה החולצה האדומה. אבא מסתכל עליך. אבל את בספר. כיוון שהשאלה לא הופנתה כלפיך לא שמעת אותה בכלל, וכיוון שעיניך מופנות למטה לספר את לא רואה את המבט אליך. אבא יצטרך לעצור ולהגיד "רגשי, איפה החולצה האדומה של הנערה?" ואז בשקט וברוגע את עונה "אה, היא שאלה אותך אז לא הבנתי שהשאלה מופנית כלפי". וחוזרת לספר. פעם, פעמים, שלוש - המסר יובן. לא בכעס. לא במריבה. לא בעלבון. בקור רוח. מדברים אלי - אני עונה. מעבירים לי מסרים דרך אבא - אני לא מבינה.
&nbsp
הילדים בפרטיים שלי עוד ממש קטנים אבל מצאתי שמה שעובד על פעוטות לעיתים קרובות עובד על גדולים יותר. כשהילדים שלי מיללים, אני פתאם הופכת לאמא מאד טיפשה. זה לא הם - זה אני. אני לא מבינה כשמדברים איתי בבכי, ביללות, עם מוצץ בפה. רוצה משהו ממני? תרגע ותדבר בלי לילל ותוציא את הדבר הזה מהפה... אותו דבר פה - רוצים משהו ממני? תפנו אלי. יותר אני לא קוראת מחשבות ולא מבינה שהשאלה היא אלי אם לא שאלו אותי ישירות...
&nbsp
וכן, בגילאים האלה הם לגמרי אמורים לעזור בבית. את לא אמורה לעשות הכל...

 

[רגשי1]

טוב לדעת שאת זוכרת

כל כך הרבה פעמים ניסיתי..דבר לא משתנה, הסברתי לכולם בכל דרך אפשרית... תפנו אלי, בהומור, ברצינות , איך לא...
הוסכם שהם אחראים על החדר לההם...אז יש שני חדרים מטונפים ומבורדקים עם בגדים על הרצפה , כלים ומה לא...
לגבי לעזור - הם עושים מה שאבא מבקש./ מכריח.
זו לא הנקודה ....אני רוצה הבנה מצד בעלי, שיבין את המקום שאני נמצאת בו...
אם את זוכרת, סיפרתי שהם כל הזמן נכנסים לנו לחדר השינה,(שלא נאמר מתכרבלים איתו במיטה שלנו ) מדברים איתו...לילה טוב אבא...ויוצאים... בד"כ אני אומרת "לילה טוב ואת שם הילד" או שואלת, ככה בצחוק, מה, לי אתה לא אומר?
הרבה פעמים אמרתי לבעלי, שזה מפריע לי , לא שהם מתעלמים, אלא שזה לא צורם לו... ובזה שהוא לא מדבר איתם על זה הוא נותן להם לגיטימציה לתנהגות שלהם . הוא לא מסכים איתי...ואומר שאני יורדת לרמה שלהם.
שאלתי איך לגרום לו להבין אותי??

 

[mother cat]

אני יכולה לרגע להיות קצת "רעה"?

כל-כך הרבה פעמים ניסית ושום דבר לא משתנה - אבל גם את לא.
לכולם נורא נוח במצב הזה, ורק לך הוא מפריע. את זאת שצריכה להוביל את השינוי.
דיבורים לא יעזרו כאן. מה שיעזור זה מעשים.
בעלך לא יבין ולא ישנה אם תמשיכי רק להגיד ולהסביר. כבר ראית שהדרך הזו לא מובילה לשינוי.
אז במעשים.... תפסיקי לקבל על עצמך את כל מה שהם זורקים עליך.
&nbsp
היום בבוקר משהי בעבודה אמרה לי שאמרו לה שאם רק מקטרים ולא באמת מוכנים לעשות משהו לשנות את המצב - אז עדיף לא לקטר. אני לא מנסה להגיד שלא תקטרי - ברור שתקטרי, וברור שתבואי לפה לשתף ולפרוק ולקבל אמפתיה. אבל אם את באמת רוצה שינוי - גם תעשי אותו במקום רק לקטר... ואנחנו נהיה כאן לתמוך.

 

[מיצה נבים]

יואו, איזה חוצפנים.

חוסר כבוד משווע, לא ברור למה בעלך נותן יד לדבר הזה.
כמו שאמרה מירי,
פשוט להפסיק להיות המשרתת שלהם.
נגמר.
רוצים כביסה? תעשו בעצמכם.
רוצים סנדוויצ'ים? תעשו בעצמכם.
&nbsp
לא הייתי מסכימה לכזה יחס, בטח ובטח לא מילדים שגרים איתי באותו הבית- לא משנה אם הם ביולוגיים או לא.

 

[רגשי1]

יפה ונכון אבל...

לא שאלתי אם לכבס להם או אם הם חוצפנים
שאלתי על איך אני עוזרת לבעלי להבין את המקום שאני נמצאת בו...
בכל אופן תודה על ההתייחסות

 

[mother cat]

זה קצת אפקט הגמדים הקטנים...

כשמשהו אחר עושה הכל בבית קל מאד להרגיש כאילו יש גמדים קטנים שבאים ועושים.... באורך קסם יש כביסה נקיה וריחנית מקופלת בארון וסירים מהבילים על הגז. אפילו שברמה הקוגניטיבת יודעים שזו את, זה לא ממש נתפס שמשהוא עומל ועושה ומתאמץ.
&nbsp
אם תקחי צעד אחורה - לא בהפגנתיות, לא ב"לשבור את הכלים", ופחות תהיי שם, יווצר ואקום. ואקום חייב להתמלא - ושמים לב לואקום. ברגע שיהיה ואקום יבינו יותר מה את עושה ואיזה חלל את ממלאת. ואז, רק אז, אולי בעלך יוכל להבין.

 

[יולאלית]

רגשי היקרה אז זה אני ואני זאת את

כבר ניהלנו את ההתכתבות הזאת פעם לפני כמה חודשים וסיפרתי לך שמה שקורה אצלך הוא העתק מדוייק של מה שקורה אצלי.
אני לא בעד העצות של הסנקציות א' כי זה לא עובד וב' כי העבודה שתהיה לך אחר כך היא כפולה. יכינו לעצמם את הסנדוויצים ? אז יהיה לך מטבח מבורדק ומטונף גם לנקות אחר כך - עדיף להכין בעצמך את הסנדוויצ'ים.
בעלי לא מבין, תתעלמי הוא אומר, "הוא יגדל ויעזוב את הבית עוד כמה שנים .. מה הבעיה שלך להגיד איפה החולצה ? למה זה מפריע לך שהוא לא פונה אליך בכלל ?"
זה מפריע ! זה נורא! זה שורף מבפנים, אין לי פתרון ניסיתי שיחות, הסברים, איומים , בכי, תחנונים ובסוף אחרי 6 שנים התקשורת עברה להיות דרך מתווך הפעם לא רק מצד המתבגר דרך אבא שלו אלי אלא גם ממני אליו. אני לא פונה אליו ולא משוחחת איתו אלא אם כן יש לי משהו חשוב להגיד ואבא שלו לא נמצא. כל מה שיש לי להגיד לו אני אומרת לאבא שלו וחוץ מזה יש חוקים מאוד מאוד ברורים של מותר ואסור בבית ועל זה אני מקפידה : מטלות בסיסיות ושמירה על סדר והגיינה כדי שאני לא ארגיש שלגמרי מחרבנים עלי ( סליחה על הביטוי אבל זה בדיוק ההרגשה שלי)
חוץ מלתת לך חיבוק גדול ולהגיד לך כמו שאומר בעלי זה יעבור נשימה עמוקה, תתרכזי בילד שלך והנאות שלך.. הצבא ממש מעבר לסיבוב ( אז יש קשיים אחרים לצערי אבל נו.. אנחנו כאן )

 

[רגשי1]

יולאלית יקרה

איזה כיף שאת עונה לי.. כי את מבינה , ויודעת מנסיונך מה לא יעזור...והצחקת אות עם תיאור המטבח והסנדוויצ'ים..זה כל כך נכון .
הנה - זה מה שאני צריכה - רק להרגיש שמבינים אותי, רק איזה קצה של הבנה מבעלי כל כך יעודד אותי..
שולחת לך חיבוק בחזרה

 

[Emilia2]

את שואלת איך לגרום לו להבין אותך

כשמה שמשתמע שוב ושוב מכל הפוסטים שלך הוא שלבעלך פשוט לא אכפת ואפילו נוח לו עם המצב הקיים.
&nbsp
אם היה אכפת לו והוא היה רוצה להבין ולשנות את המצב - הוא היה מנסה לקרב את הילדים שלו אלייך. חלק מהסיבה שהם מתנהגים אלייך בצורה כזאת היא כי אביהם מאפשר להם את זה, וכמו שציינת - בפירוש נותן להם לגיטימציה להתנהגות הזו.
&nbsp
ולכן, מכיוון שאת לא יכולה לשנות אותו, כל עוד את מעוניינת להמשיך להישאר בקשר הזה - את צריכה להבין שאת אחראית אך ורק על ההתנהגות שלך ולא על התנהגותם של אחרים. ומכאן שזה בזבוז זמן מוחלט להמשיך להוציא כל כך הרבה אנרגיה על לגרום למישהו אחר "להבין", כשהוא לא ממש נמצא במקום הזה.
&nbsp
במקום זה הייתי מאמצת חלק מהעצות שניתנו לך כאן. אם מישהו רוצה לדעת / לקבל ממך משהו - שיפנה אלייך באופן ישיר ובצורה מכובדת. להפסיק להיות מעין "משרתת" של כולם ולמצוא לעצמך תחביבים ועיסוקים שימלאו אותך.

 

[רגשי1]

תודה אבל

אם אני רוצה להביא את בעלי למקום שבו הוא מבין אותי ותומך בי אפילו, למה להגדיר את זה כבזבוז אנרגיה מוחלט? מה הקשר ליתר התחבחבים והעיסוקים שלי?

 

[mother cat]

actions speak louder than words

אני מבינה מה את רוצה.
אני מבינה שלא אכפת לך לכבס, לסדר, לבשל, את רק רוצה שבעלך בראש ובראשונה, ואולי גם ילדיו, יעריכו וידברו אליך בכבוד. אני לגמרי מבינה. אבל אני שומעת אותך כבר הרבה זמן ומכל מה שאני שומעת ברור לי שבעלך לא מבין דיבורים. והילדים? הם רואים שאת עושה, אז מה אכפת להם? העיקר שבכל רגע נתון את יודעת איפה החולצה האדומה שלי והכנת לי את הפסטה בולונז שאני אוהבת.
&nbsp
אם את רוצה שיתיחסו אליך בכבוד את צריכה להתחיל להתיחס אל עצמך בכבוד.
זה לא אומר לא לבשל יותר. או לא לכבס יותר. או לטרוק אחריך את הדלת. אבל תתחילי ממשהו קטן. לא עונה ולא עוזרת אם לא מבקשים ממני. זה בסיסי. ברמה הכי פשוטה - הכנת 4 סירים של אוכל לפי מה שכולם אוהבים. לא אומרת לך להפסיק. רק כששואלים את אבא מה יש לאכול תקברי את פניך בעיתון ואל תעני. עד שלא ישאלו אותך. זה לא שינוי כל-כך גדול, אבל הוא מדגיש את זה שאת לא מוכנה יותר שיתיחסו אליך כאל משרתת.

 

[יולאלית]

כשאני קברתי את הראש בעיתון

ולא עניתי על שאלה עקיפה מה יש לאכול אז אבא שלו הזמין לו 2 פיצות משפחתיות ב- 150 ש"ח למרות שהמקרר היה מפוצץ מאוכל והכסף איך נגיד לא ממש זורם אצלנו בחופשיות ,כי לו ממש אין כוח ועצבים להתעסק עם המתבגר..
&nbsp

 

[mother cat]

מבינה את התסכול

אבל את חושבת שאם היית ממשיכה אם זה, ומתעלמת כשהוא מזמין פיצות אז לנצח הוא היה מזמין פיצות?
&nbsp
אני מצטערת, קשה לי לקבל שאין שום דבר שאפשר לעשות, ואם אין - אני אישית לא הייתי נשארת שם.
יחס שבו מדברים אלי בעקיפין, מצפים ממני לעשות דברים בלי אפילו לבקש, מתעלמים מקיומי אבל מניחים שאמשיך לעשות מאחורי הקלעים מה שרוצים - מזכיר לי קצת משרתים בבתי עצולה באנגליה של תחילת המאה... אנחנו יודעים שהם שם, אנחנו רואים אותם, רואים את מה שהם עושים, אבל חלילה לא שומעים אותם.... עלי לא היה מקובל.

 

[רגשי1]

לא ממש..

לא דיברתי פה על יחס של כבוד, זו סוגיה אחרת, דיברתי על זה שאני רוצה שבעלי יבין אותי ואיך אני מרגישה, בלי לחפש אשמים ,שפשוט יבין איך זה לחיות בבית אחד ששניים מיושביו בערך מתעלמים מקיומי ולא מסתירים עד כמה מרגישים "דפוקים" מזה שאני נמצאת שם.

 

[mother cat]

או קיי. אבל איך את חושבת שאפשר לגרום לבעלך להבין?

דברת - לא עבד.
בכית - לא עבד.
הסברת - לא עבד.
אם אני סוכרת נכון היה גם פעם שאיימת לעזוב (וסליחה אם אני מתבלבלת) - לא עבד.
&nbsp
אישית אני לא חושבת שיש משהו שיעבוד חוץ מאשר לשנות משהו במעשים שלך. משהו קטן. אחד אולי. תבחרי דבר אחד שקשה לך איתו ותשני אותו. לא צריך את כל המלחמה על הכל. אבל משהו אחד תעשי במעשים. אולי זה יעבוד.
&nbsp
ואולי לא.... ואולי את צריכה להחליט אם את מעוניינת להשאר במקום הזה שבו לא מבינים אותך (אישית מפריע לי יותר היחס שאת מקבלת מאשר חוסר ההבנה, אבל אם לך מפריע חוסר ההבנה, את צריכה להחליט אם את יכולה לחיות אם זה או לא).