קצת סימפטיה...

[mother cat]

ויש לי שאלה....

באמת? באמת כל מה שאת רוצה זה שהוא יבין?
אם בסוף היום, דקה לפני שמכבים את האור הוא יגיד לך "רגשי יקירתי, אני מבין כמה לא נעים לך לעשות הכל בבית ושאפילו לא פונים אליך בשאלות ומעבירים מסרים דרכי. זה באמת לא נעים. אבל לא בא לי לעשות שופ דבר כדי לשנות את זה", זה באמת יספק אותך?
&nbsp
אני לא מנסה להקניט. אני רק חושבת שאולי זה קצת נאיבי מצדך לחשוב שזה באמת יעזור ותרגישי יותר טוב. אני חושבת שבעצם הצורך בהבנה באה אם איזה צפיה קטנה שאם הוא רק יבין, באמת יבין, כמה קשה ולא נעים לך - אז משהו ישתנה. ולכן אני מציעה שאולי תוותרי כרגע על ההבנה ותלכי על השינוי. לפעמים התנהגות גם גוררת הבנה.

 

[רגשי1]

שינוי בעקבות הבנה

תראי...לא נעים לחיות באותו בית כשחלק מיושביו לא אוהבים אותי. זה לצערי לא ישתנה...הם גם לעולם לא יעריכו א מה שאני עושה. מבחינתם זה מובן מאליו שאביהם צריך לדאוג להם, והם רואים במה שאני עושה חלק מהאחריות של אביהם כלפיהם . לדעתי הם מרגישים מקופחים שאני עושה את הדברים ולא אביהם.
ואני חושבת שאם הוא יבין אותי, אבל באמת יבין באיזה מקום אני נמצאת זה יעזור לו לתמוך בי יותר.
כל פעם שאני מעלה את הנושא הוא מפרש את זה כאילו אני מדברת נגד ילדיו...אפילו שאני מסבירה שזה ממש לא כך ושאין לי דבר נגד ילדיו.

 

[מ י ר י 2 2]

הם צודקים

שזה מובן מאליו שאביהם צריך לדאוג להם
השאלה היא למה הוא לא עושה את זה
ואיך זה שאת לא מבינה, שבזה שאת עושה את זה את גורמת נזק לכולם - להם, לך, לו ולזוגיות שלכם
סליחה על הישירות

 

[רגשי1]

אין לי בעיה עם ישירות

אבל למה את חושבת שאני עושה נזק לכולם בזה שאני דואגת לדברים האלה?

 

[mother cat]

כי הם לא לומדים לעשות לבד, לא לומדים להעריך דברים

ויצאו לעולם הגדול כאנשים מפונקים שמצפים שהכל יעשה עבורם בלי שהם ינידו עפעף ובלי להעריך והכיר תודה על כלום.
&nbsp
הילדים של בעלי היו כאלה. אני זוכרת ימים שילד בן 12 היה שוכב בסלון מול הטלוויזיה וצועק "סבתא, אני צמא. תביאי מים". וסבתא היתה מפסיקה באמצע מה שהיא עושה - בישול, כביסה, או משהו - רצה למזוג כוס מים ולהשקות את האדון שלא טרח אפילו למלמל תודה. קל וחומר לקחת את הכוס לכיור אחר כך... לקח לי הרבה זמן לחנך את סבתא, כן כן, את סבתא - שזה לא עושה להם שום טובות שהיא מתנהגת ככה. הוא צמא? יועיל לקום למטבח למזוג לעצמו מים, ועל הדרך גם להציע לסבתא ולמזוג גם לה....
&nbsp
לא שילדי החורגים מלאכים. אבל החינוך לעצמאות ודרך ארץ שאני מנסה להנחיל תהיה להם נכס בחייהם כמבוגרים.

 

[רגשי1]

חינוך

תראי, אני החלטתי, ביחד עם בעלי, שלא המקום שלי לחנך אותם. יש להם אבא ויש להם אמא.לא אחריות של איך יצאו לעולם.
אני יכולה להתעקש על איך דברים מסויימים יתנהלו בבית, לא יותר מזה, וגם לזה בשביל שיקרה זה צריך לבוא מבעלי.

 

[mother cat]

נכון. זה המקום שלו לחנך ולא שלך

אבל בזה שאת מוכנה לעשות ולקבל זלזול פוגע כזה בפנים - את במקום מסויים מעבירה להם גם חינוך - שזה בסדר להתנהג ככה לאנשים...

 

[רגשי1]

אני חושבת

שבעלי צריך להסביר להם, בטוב, שההתנהגות שלהם לא בסדר. אם אני אגיד שגשום החוץ בזמן שיורד גשם, ואביהם יגיד לא יורד גשם, הם יקחו את דבריו ויתעלמו מדברי, זו בעיה שלהם לא שלי..

 

[mother cat]

הבעיה זה שבעלך לא יגיד להם

כי בינינו, גם הוא לא ממש רואה את הבעיה. מבחנתו לילדים יש צרכים או רצונות, את ממלאת אותם, problem solved. השינוי יבוא כשישאר איזה פער - וואקום - שהוא יצטרך למלא.

 

[מ י ר י 2 2]

כי זה מה שמראות התוצאות בשטח

הילדים לא מרוצים. זה לא בגלל שאת עושה, אבל העובדה שאת עושה לא גורמת להם אושר. אני חושבת שעצלות וחוסר אונים גורם לילדים ולמבוגרים כאחד להיות לא מאושרים, גם אם נדמה להם שזה מה ש"בא להם".
את לא מרוצה, והבהרת היטב למה. ובצדק.
בעלך לא מרוצה כי את באה אליו בטענות, והוא לא מבין למה.
הזוגיות שלך סובלת כי את לא מרוצה, כי יש לך טענות כלפיו, כי הוא לא מבין מה את רוצה, כלומר שניכם לא מבינים אחד את השניה.
&nbsp
בקיצור, המצב גרוע. ואני עוד לא הבנתי למי זה עושה טוב העובדה שאת משרתת אותם.
&nbsp
ומסכימה עם אמא חתולה שילדים בגיל שלהם יכולים לעשות הרבה יותר. הבן שלי בגיל 10 למד להכין חביתה ובגיל 11 למד להכין לחם מטוגן. הוא יודע לקפל כביסה, למרות שבגילו אני לא דורשת את זה ממנו, הוא מוריד את הזבל כשאני מבקשת. בשבת בערב, כשהבית נראה כמו אחרי טורנדו כ-ל הילדים מתגייסים לסדר את כ-ל הבית ולא רק את החדרים שלהם.

 

[אIרה הכפIלה]

סליחה על הישירות אבל את מתנהגת כמו סמרטוט

הגעתי לפה במקרה ואני מצטערת אם זה בוטה מדי אבל אמרת שאין לך בעיה עם ישירות
את פשוט משרתת בבית , שאפילו לא צריך לפנות אליה כדי לקבל שירותים
ברור לי שאני לא מבינה קצה קצהה של מורכבות משפחה מורכבת אבל כל התיאור שלך של המצב נשמע לי סמרטוטי פר אקסלנס ולדעתי לבעלך בכלל לא איכפת
יתחיל להיות לו איכפת כשאת תפסיקי לשרת את כולם
ואם תמשיכי ככה המצב רק יחמיר .
נכון שהם יעזבו לצבא אבל אחכ יחזרו עם נכדים , ומה אז יהיה ?
לטובתם ולטובתך תתעשתי ויפה שעה אחת קודם
&nbsp
&nbsp

 

[mother cat]

אגב בגלאים שלהם - זה גם לא מובן מאליו בעיני...

בגילאים כאלה יש בהחלט דברים שהם צריכים לדעת לעשות לבד ולא שאבא, או אמא, או אמא חורגת, או משרתת יעשו עבורם.
למשל לפתוח את המקרר ולברר איזה סירים של אוכל טעים רגשי הכינה, להוציא לעצמם, לחמם, ולשטוף כלים אחריהם. במקום לעמוד במטבח חסרי אונים ולשאול מה יש לאכול.... אפילו בן ה-5 שלי לא מתנהג ככה - הוא לא יוצא סיר מהמקרר כי אני אמנע את זה ממנו לפני שהוא יפיל את הסיר ויעשה לי ברדק, אבל כבר מצאתי אותו מוציא לעצמו פרי או ירק מהמקרר ואוכל בלי לשאול שאלות.

 

[mother cat]

ומוסיפה...

זה גם תקף כמובן לילדי הביולוגיים. זה לא שאני מצפה מילד בן 5 למזוג לעצמו מים. אבל אני בהחלט מצפה לנימוס בסיסי.
הילד יכול להתישב על הספה ולהגיד לי "מאמ, שוקו!". והתשובה שלי היא "אני לא מבינה מה אמרת. תנסה במשפט שלם ואם המילים המתאימות". מבחינתי עד שאני לא שומעת "מאמ, אפשר בבקשה שוקו?" אני לא מכינה.
בת ה 1.10 שלי עוד לא ממש יודעת להגיד בבקשה, אבל אני בהחלט מזכירה לה להגיד תודה כשהיא מקבלת משהו.
&nbsp
למה אני מתעקשת? כי זה נעים לי. אבל יותר מזה - כי זה סוג האנשים שאני רוצה שהם יגדלו להיות...

 

[רגשי1]

אולי הגזמתי

ברור שהם מחממים לעצמם מה שהכנתי, או שוטפים פרי, ( או את כל הפירות שיש בבית)

 

[mother cat]

הרבה פעמים אנחנו מספרים רק את מה שרע. בקבוצת חברות שלי העירו לי פעם שאני מספרת רק רע על ילדי החורגים, אז אני משתדלת לשתף גם בטוב.
&nbsp
אני רצה להאמין שיש לך גם טוב, ושלא היית נשארת שם אם לא.
אבל שוב - בעיני כלום לא יזוז עד שאת לא תזיזי.... תחליטי על משהו אחד קטן ותעשי שינוי. ותראי מה קורה. תמיד אפשר לחזור אחורה אם לא מצליח לך...

 

[mother cat]

או קיי. זה ברור יותר.

תראי, אם את רוצה אמפתיה - יש לך את כל האמפתיה בעולם ממני. אני חושבת שאת נמצאת בסיטואציה הזויה. ברור לי שזה בלתי נסבל. עד כדי כך שאני לא מבינה למה את שם עדיין...
&nbsp
אבל אם את רוצה שמשהו יזוז - את חייבת קודם כל לשנות משהו אצלך. כבר ניסית לדבר. לא עזר. והדיבורים שלך התפרשו כמשהו נגד הילדים - מה שבעצם רק מחריף את המצב. בעיני יש לך כמה ברירות פשוטות:
1. להשלים אם המצב ולחכות כמה שנים עד שהם יעזבו את הבית. לצערי בימינו צעירים לא עוזבים כל-כך מהר... כן הם ילכו לצבא, אבל לכי תדעי איזה דרישות יהיו להם כשיחזרו בסופי שבוע, או אם ישרתו קרוב לבית. ואז הם נשארים בבית עוד כמה שנים בזמן שלומדים. לא יפתיע אותי אם גם יביאו חבר/חברה לגור בבית, וכיוון שכולם מתיחסים אליך בחוסר כבוד אז גם הצעיר/צעירה הנוספין ילמדו מהר מאד...
2. להמשיך להסביר ולדבר אל בעלך - לא סביר שיעשה שינוי כלשהו.
3. לנסות לשנות משהו. איכשהו. קטן כזה. ישפתח פתח אולי לשינויים נוספים וליותר הבנה.
4. לקום וללכת.
&nbsp
אני אישית יודעת באיזה אופציה אני הייתי בוחרת. אבל הבחירה בידייך. אנחנו כאן רק לחבק ולתמוך ולאחל לך זמנים קלים וטובים יותר.
&nbsp

 

[רגשי1]

קודם כל תודה

אני מעריכה את התשובות שלך.אני גם מבינה למה את חושבת שעלי לקום וללכת.חשוב לא לשכוח שפה אני בעיקר מספרת על הדברים הקשים, על הבעיות. לשמחתי יש גם דברים טובים.
אני ממש לא צריכה את ה"כבוד מילדיו" הם לא בחרו אותי, ואני לא בחרתי אותם... בגלל שאני לא מצליחה לגרום לבעלי להבין חיפשתי פה עצה ,מה לישות כדי שיבין אותי...

 

[mother cat]

לא אמרתי שאת צריכה לקום וללכת...

מניתי את זה כאחת האופציות.
אישית אני חושבת שלא ניסית לעשות שינוי באמת, רק דברת והסברת ולכן אם את שואלת מה אני חושבת שאת צריכה לעשות - אני חושבת שאת צריכה לעשות שינוי בהנהגות שלך, ולראות אם זה יגרור שינוי בהתנהגויות שלהם. לקום וללכת זה מוצא אחרון שאני לא פוסלת אותו, אבל חושבת שיש לך עוד מה לעשות קודם. אבל להמשיך לדבר ולהסביר - זה נראה לי מיותר.
&nbsp
לגבי הכבוד - מה זה קשור שהם לא בחרו אותך? לא מצפה שיאהבו אותך. אבל כבוד בסיסי מגיע לכל אדם באשר הוא אדם, ובוודאי למי שדואג לכל מחסורם. נימוס ויחס מכבד בסיסי נראה לי באמת המינימום. לא ציפיתי שיבואו ויתנו לך חיבוק לילה טוב, או ישבו ויעבירו איתך ערב של צחוקים. אבל להגיד "רגשי, מה יש לאכול? תודה שהכנת מה שאני אוהב" - זה נראה לי כל-כך בסיסי....

 

[רגשי1]

משום מה

קיבלתי את הרושם זה מה שאת חושבת. כנראה הבנתי לא נכון.

סנקציות קטנות שאעשה לא יעזרו - תאמיני לי, כבר היו תקופות שניסיתי. זה רק העכיר את האוירה

 

[mother cat]

מה אני חושבת יכול להיות נכון רק לי...

השאלה היא מה *את* חושבת.
&nbsp
בגדול אני רואה שלבים - ניסיתי טיפול עדין בבעיה. לא עבד. עוברים שלב לטיפול עדין פחות. לא עבד. שלב הבאה- טיפול אגרסיבי. לא עובד. בסוף? כן, בסוף אם כלום לא עובד ואת מרגישה שרומסים אותך - כן, אני הייתי קמה והולכת. השאלה היא מה את חושבת...
&nbsp
אגב את מדברת על זה שלא מקומך לחנך את ילדיך החורגים. סבבה. אבל הבן שלך? איזה חינוך הוא מקבל כשהוא רואה את אחותו החורגת מתנהגת ככה לאמא ואמא מקבלת את זה?
&nbsp
ואני לא מדברת על סנקציות. זה לא "אם לא תעשה X אני לא אעשה Y". אלא שינוי גישה. קצת פחות להיות שם. קצת פחות לקפוץ על כל דבר שצריך לעשות. באמת - פשוט אל תשמעי שאלות שלא מכוונות אליך אז יהיו חייבים לפנות אליך ישירות, לא? ומה הם יעשו? יבכו לאבא שאת לא בסדר כי לא ענית על שאלה שלא נשאלת?