מיאה - אינני יודע והסביר מדוע..
עד כה הצלחתי תמיד (כן! תמיד) ללמד מחוננים ללא מתן ציונים וכן ללא מתן הערכות מכל סוג שהוא. מבחינתי כולם נהדרים מעצם זה שהם טורחים רבות לקום בבוקר ולנסוע מרחקים משמעותיים למרכזי המחוננים. וכן מעצם המאמץ שלהם להשלים את לימודיהם הבית-סיפריים ביום הקבוע בו הם נעדרים מבית סיפרם לטובת מרכז המחוננים. אני מעריך אותם על כך וסבור שאם לא היו מעוניינים להיתרם - לא היו באים. המערכת הקיימת מאפשרת להם להצביע ברגליים. גם אם יבחרו בשנה מסוימת לפרוש - יוכלו לחזור מאוחר יותר. גם אם יכשלו רבות בבית הספר - לא נתחשב בכך. הם הוגדרו באמצע היסודי כמחוננים (בשיטות שאני מנסה שלא להכיר ולא להיות מעורב בהן) ומאז הם מוכרים כמחוננים על-ידי המערכת. יש לי ביקורות רבות על עצם הגדרת אחוזון אחד כמחוננים ועוד השגות רבות, אך אני ממקומי במערכת מעדיף להיות נייטרלי כדי שלא לערב הנושא בעבודה השוטפת עם הילדים עצמם. ידוע כיום לכל מי שבמערכת שגם היותו של פרט כלשהו מוגדר כמחונן זו רק ההתחלה. בהמשך חיוני: * שהסביבה תמשיך להיות תומכת. * שהפרט יהיה בעל אישיות המסוגלת להשתלב בחברה ובתרבות - אם לא אז לא ישפיע ממחוננותו. * שדרוש לפרט אומץ כדי להמשיך לרוץ בחוד החנית ולהיחשב לחיצוני לחברת הילדים - ולכן גם בודד. * שדרושה יצירתיות (כלומר אומץ ויכולת לשלב דברים שלמד בעבר באופנים חדשניים משלו (זה החשוב ביותר אך ניזון מכל האחרים). ועוד מספר גורמים... את כל אלו אינני מתיימר להעריך, ויותר מזה - אינני רוצה להעריך. בעצם הערכת התלמיד אני מעודד אותו לשים דגש על האינטליגנציה (כלומר לימוד עוד ועוד ידע והפגנתו על-ידי תוצר במבחנים אי-אלו או אחרים. ואני רוצה לעודדו לא לאינטליגנציה אלא ליצירתיות, בה לא שמים דגש על התוצר אלא על הדרך. כשתלמידי חווים משהו בשיעור ויודעים שלא יצטרכו להוכיח למישהו שלמדו/נהנו/אחר, אז במקום להתרכז בשינון/ליקוק-בתחת/אחר, הם יהיו ממש באמצע ההוויה הנקראת בפי - "חיים"! - כבר אמרו חכמים ממני - "אני חושב, משמע אני קיים". ואני אומר - "קיים = חיי", ומכאן יוצא, "אני חושב משמע אני חיי", ומכאן יוצא: "אם אינני מסוגל לחשוב, אינני מעוניים להישמר כחיי (מבחינה רפואית), ועדיף לי למות". בנימה אופטימית זו אסיים. תומר