נראה באמת שהסיפור נכתב בשביל מוסר ההשכל שבו
אבל לי יש סיפור אמיתי לגמרי, כי אני בעוונותיי תמיד מושכת אליי סיפורים כמו פרפר הנמשך אל הנורה...
זה קרה בשבוע שעבר, לאחר פגישה נהדרת שהייתה לי עם שתי חברות בבית קפה נפלא במרכז הישן והטוב של תל-אביב, הגעתי לרכבת צפון אשר הייתה אמורה לצאת בשעה 22.02 בדרך לרחובות.
התיישבתי לי באחד הקרונות והמתנתי שהרכבת תזוז כבר לדרכה. פתאום נכנסה אישה מטופחת ונאה בשנות החמישים לחייה, ושאלה: "האם הרכבת הזאת עוצרת בתחנת #### (אחד הישובים בין תל-אביב לרחובות) כי לא שמעתי את הכרוז מודיע על התחנה הזאת"...
הסתכלתי עליה, ומאחר והיא נראתה מוטרדת ואבודה, מיד אמרתי לה שזה בסדר ואכן הרכבת הזאת מגיעה למחוז חפצה כי אני שמעתי את הכרוז מודיע על כך.
האישה התיישבה מולי ואיכשהו התחלנו לשוחח. משום מה, הרכבת עוד לא יצאה מהתחנה. היא נראתה לא שקטה ואמרה: "אני אף פעם לא נוסעת ברכבות, פשוט הרכב שלי אצל הבת שלי..." היא נשמעה מצטדקת אפילו. אני אמרתי לה שגם אני בדרך כלל לא נוסעת ברכבת אלא מישהו תמיד מסיע אותי, לפעמים זה הבן שלי ולפעמים בעלי.
לפתע ראיתי את עיניה דומעות והיא לחשה: "בעלי נפטר" ומעיניה החלו לזלוג הדמעות.
אני זוכרת רק שהסתכלתי עליה כאשר כולי משתתפת בצערה ולנוכח עיניי השואלות היא התחילה לספר תוך כדי שהיא מוחה את דמעותיה מעל לחייה בכף ידה.
"לפני שלוש שנים הוא נפטר. הוא היה אהבת חיי. הגבר הראשון והאחרון בחיי. אני הייתי הנסיכה שלו. הוא היה לוקח אותי לכל מקום ומחזיר אותי מכל מקום בו הצטרכתי לו. היו לי חיים נהדרים איתו. היה גבר יפה תואר בעל גומות חן. כולם אהבו אותו. בלוויה שלו היו כמעט אלף איש. החדר שלו סגור כבר שלוש שנים. אף אחד לא נכנס לחדר הזה. לא ניקו אותו מאז שנפטר..."
הסתכלתי עליה ולא היו לי הרבה מילים להגיד לה מלבד כמה מילות נחמה. אבל זה לא עזר והיא המשיכה לבכות ולספר את סיפורה הכואב.
הרכבת החלה סוף סוף בנסיעתה, וכך במשך חצי שעה האישה סיפרה את סיפור אהבתה לבעלה המנוח, כיצד הם היו מבלים ואיזה חיים טובים הוא העניק לה. תוך כדי סיפורה והיא לא חוסכת ממני תיאורים מבית החולים, היא פתאום אמרה לי שאין לה שום רצון לחיות בלעדיו. למרות שיש לה שתי בנות ושתי נכדות, היא לא רוצה להכיר שום גבר אחר, היא לא רוצה לשחרר אותו שינוח על משכבו בשלום, היא פשוט לא רוצה לחיות יותר. ניסיתי בכל נועם לשוני להסביר לה שהחיים חייבים להימשך, אבל היא המשיכה בשלה ואמרה שהכי כואב לה זה שבערב חג לפני כמה שנים כאשר הוא כבר היה חולה אבל הוא לא ידע על כך וגם היא לא ידעה מכך, היא כעסה עליו על כי הוא לא עזר לה בפינוי שולחן החג אחרי שכל האורחים עזבו, כי הוא היה כל כך עייף, והיא קצת כעסה עליו, והנה עכשיו היא אוכלת את עצמה על כי היא כעסה והמצפון הדואב שלה לא נותן לה מנוח...
מדי פעם בפעם סיפרה על עצמה, היא מחנכת בבית ספר תיכון, כיתות י"א וי"ב, התלמידים שלה חולים עליה ומעריצים אותה, יש לה וילה ענקית, היא רוצה לשפץ אותה ולמכור כי היא לא יכולה לחיות עם הזכרונות, ופתאום הרכבת הגיעה לתחנה שבה היא היתה צריכה לרדת, והיא מחתה את שארית דמעותיה ונפרדה ממני לשלום. אני המשכתי לרחובות כשאני שקועה בסיפורה הכואב.
חשבתי לי לעצמי כשעליתי על מיטתי, שאוליי לא סתם היא נשלחה אליי לספר לי את סיפורה. אוליי אנחנו לא יודעים להעריך מספיק את מה שיש לנו עד שהוא לא אובד לנו. נכון, זה נשמע כמו קלישאה, אבל זאת אמת לאמיתה. אישה אמיתית בשר ודם, ישבה מולי ברכבת ובמשך 40 דקות בכתה ללא הפסק וסיפרה לי את סיפורה, על אובדן וכאב ושום דבר אחר לא יכול למלא אצלה את החלל הריק שהשאיר בעלה המת.
אני מודה שמאז אותו היום, כל פעם שהאיש שלי מביא לי את העצבים או את הסעיף, אני פשוט נושמת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי: אלוהים, רק שיהיה לי בריא. עם כעס ועצבים אפשר לחיות, אבל עם אובדן זה כמעט בלתי אפשרי.