קריאת הקלאסיקות שוב, מדוע הן מאכזבות?

[Haim_Gds]

קראתי את "אדון האור" פעם ראשונה בתיכון ולאחר מכן מספר רב של פעמים בצעירותי. היום, אחרי כשלושים שנה מהפעם האחרונה שקראתי אני קורא אותו שוב (ובאנגלית) וממש לא מתלהב ממנו, מה שמאוד מפתיע אותי כי מאוד אהבתי את זילאזני. חזרתי בשנים האחרונות על מספר קלאסיקות וברובן הרגשתי קצת מאוכזב.

למה אתם חושבים שזה קורה? גם לכם זה קורה/קרה?

 

[כריכרכה2]

האמת שגם אני התלהבתי בצעירותי מאדון האור, אבל לא ניסיתי לקרוא אותו שוב מאז ומה שאתה כותב לא עושה לי חשק. אולי את אמבר אני אנסה שוב. לרגע סדרת הטלוויזיה התחלתי לקרוא שוב לא מזמן את מחזור כישור הזמן ולא הרגשתי כל כך מאוכזב, אבל אני חושב שגם במקור לא נורא התלהבתי ממנה.

 

[Haim_Gds]

אז חזרתי ל"גלמוח" של אנדרסון ואני חושב שאני מבין מהו השוני... רוב (כל?) ספרות המד"ב במילניום הנוכחי כתובה מאוד PC, לקרוא ספר שנכתב בשנות ה 50-60 של המאה הקודמת גורם לי למעט "צרימה" (להפתעתי, אני ממש לא אוהב את ה PC הדיבילי..)

"גלמוח" עובר את המשוכה ברגע שמתרגלים ואכן לא נס ליחו, זו היא קלסיקה שאפשר להמליץ עליה לכל חובב מד"ב וגם לצעירים שביניהם.